שליחות בתורה

כשמדובר על עשייה בפועל של "מבצעים" כמו הנחת תפילין וכדומה, כל אחד יכול, וכל שנחוץ הוא הסרת הבושה. אבל השליחות ללמד קשורה לכאורה לאיכויות לימודיות ונפשיות.
האם אני מסוגל ללמד? האם אני יודע בעצמי את מה שאני הולך ללמד וברמה הראויה שאוכל ללמדו לאחרים? האם ישמעו ויקשיבו לי?
אחד העקרונות שהרבי חוזר עליהם פעמים רבות הוא שאם האדם נתקל במשהו – הוא בוודאי שייך אליו. כשאנשים שאלו: "מי אמר שאני שייך לחסידות?" ענה הרבי: "אם שמעת על חסידות – סימן שאתה שייך לזה". אומנם ייתכן שכדי להשיג את הדברים יהיה צורך ביגיעה מסוימת, אבל שייכות – בוודאי יש.
על דרך זה בענייננו, כל מי ששמע על השליחות של "הפצת המעיינות" – בוודאי שייך אליה. מובן שכדי להפיק את המרב נחוצה השקעת מאמץ, אבל העובדה שקיבלנו את השליחות הזאת – היא עצמה עדות וסימן שאנחנו שייכים אליה.

להאמין ולהצליח
במבט מעמיק יותר: באופן כללי, בשביל שהאדם יגלה בתוכו כוחות פנימיים (כפי שבוודאי נדרש בזמן לימוד אחרים) – עליו להאמין שהכוחות האלה אכן קיימים בתוכו.
אדמו"ר הריי"ץ בקונטרס "כללי החינוך וההדרכה" כותב שזו מעלה גדולה שהאדם מאמין בעצמו. אדם שניגש ללמד תורה מתוך חשש, פחד וחוסר ביטחון – ושואל את עצמו ללא הרף: "אולי אני לא מספיק מעניין? אולי אני טועה?" – יתקשה להצליח. לעומתו, אדם שמאמין ביכולתו להצליח – ואומר לעצמו שוב ושוב: "כן! אני אצליח! הרי הרבי הטיל עליי את השליחות הזאת – ואם כן, אני סמוך ובטוח שאעשה אותה על הצד הטוב ביותר!" – אדם כזה כנראה יצליח.
זהו הכלל הראשון: לגשת לעניין בביטחון גמור בהצלחה, מתוך "עזות דקדושה" וקיום הוראת חז"ל: "אל ייבוש מפני המלעיגים".
אכן, כל אחד יכול! הרי הקב"ה בוודאי רוצה שנבצע את השליחות החשובה הזאת, ואם כן, הוא בוודאי ייתן לנו גם את הכוחות להצליח בה!
וכל שהאמונה והביטחון בהצלחה יהיו חזקים יותר – סיכויי ההצלחה להתממש בפועל יגברו.
יש אנשים שטבוע בתוכם "חוש" לעיסוק בתחום מסוים, ובטבעם הם 'שייכים' אליו יותר מאחרים, וממילא סיכוייהם להצליח בו גבוהים יותר, אך בחסידות מבואר בעניין החושים (היכולת הנסתרת הטמונה באדם להצליח בתחומים מסוימים יותר מבאחרים) שאף שאנשים בוודאי נבדלים זה מזה, ההצלחה איננה תלויה רק ב"חוש": אדם יש לו רוממות, שמחה ואמונה עמוקה, "שמחה פורצת גדר" – אפילו אין לו "חוש" – יצליח בעניין באופן הטוב ביותר.
ואכן רואים במוחש שיש אנשים שבטבעם לא אוהבים ללמד ולדבר לפני קהל ואין בהם כישרון מיוחד לעסוק בתחומים אלו, אבל כיוון שהם יודעים שזו השליחות שלהם ומתוך כך מתמסרים אליה – הם מצליחים מאוד בדיבורים בדברי תורה וחסידות.
מסיבה זו גם אם אדם חושש שאין לו ה"חוש" הנחוץ לתפקיד זה בשלמות, מתוך האמונה והביטחון בחשיבות השליחות הזו, הוא יתמסר ויצליח.

אכפתיות מהשומע
ישנו כלל חשוב מאוד בשלב הביצוע של השליחות החשובה הזו, ללמד תורה ולמסור שיעורים.
ישנם השואלים: אני מוכן לגשת וללמד, אבל איך אצליח ללמד באופן הנכון, שיאפשר לי להתמיד בשליחותי?! והתשובה היא – ללמד את מי ששומע!
כאשר חוזרים ומשמיעים רעיון באוזני אחרים – הצלחת קליטת הרעיון אצל השומעים תלויה במטרה שעומדת לנגד עיני המשמיע: אם כל רצונו לדבר ולהוציא את הרעיון של עצמו – לא די בזה. על המשמיע לחזור על רעיונותיו באופן המותאם לעולמו של השומע. אם יתאים את אופן דיבורו למטרה זו – הרעיון יחדור ללב השומע.
דיבור חי הוא דיבור שמדבר אל הזולת. דיבור כזה ייקלט אצלו בפנים.
כלל חשוב במסירת שיעורים: לא מדברים לקירות... דיבור כזה לא יעורר רצון במאזינים לשמוע, ויתר על כן, הוא יפחית גם את החשק של מוסר השיעור להוסיף ולהשמיע. ולכן חשוב שמוסר השיעור ייתן דעתו למתחולל בראשיהם של השומעים. דיבורו צריך לפנות אליהם, אל מה שקורה בתוכם פנימה.
וכפי שכתוב בתניא (אגרת הקדש טו) בנוגע להעברת מסר מהאב לבנו: "ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו, ובלעדי זה גם אם היה הבן שומע דבורים אלו עצמם מפי אביו [שמדבר בעדו ולומד לעצמו[ לא היה מבין כ"כ כמו עכשיו שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פא"פ באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו...".
ומצד זה אין שום חשיבות למספר היהודים המשתתפים בשיעור, ואפילו כל קהל המאזינים מונה... יהודי אחד בלבד, על מוסר השיעור להתמסר לעולמו של המאזין מתוך שמחה בזכות שנפלה בחלקו לעסוק בשליחותו. כל יהודי הוא עולם מלא, ועל כן התמסרות לאותו עולם מלא של היהודי האחד – חזקה עליה שתפעל את פעולתה באמת.
יש החושבים שרק סיפור או בדיחה יכולים לעניין את זולתם, אבל תוכן לימודי ישעמם אותו, אבל כאמור, כאשר השליח חושב על עולמו של הזולת ואכפת לו ממנו, גם התוכן הלימודי – יעניין אותו מאוד.

לחיות ולהחיות
כדי להתאים את התוכן הלימודי לשומע – צריך שהמשמיע יבין ויחיה את העניין והתוכן הלימוד כראוי, היינו הבנה שטחית – לא די בה.
וזו אכן דרישה רצינית: ללמוד היטב את פרק התניא או השיחה, לחזור עליהם שוב ושוב ולהתעצם ברעיון הטמון בהם, ממש לחיות אותו. לחשוב איך אני יכול לקחת את הנקודה לחיים שלי.
וכמו שכתוב ב"היום יום" ליום ו' בטבת: "כל ענין ידיעה והשגה אפילו בענינים היותר עמוקים, צריך לבוא ב'עבודה', היינו... התקשרות פנימית".
כשמתעצמים בנקודה הפנימית של הרעיון (מבלי לשנות את מהותה) אפשר למצוא את הדרך להתאים אותו לאוזניים של השומע. התוכן החסידי בוודאי מתאים לכולם, ואולם חשוב לשים לב לדרך מסירתו – כי לא לכל המקבלים מתאימה אותה הדרך, ויש שנחוץ למצוא את הדרך המתאימה למקבלים.
כאשר השומעים מרגישים את החיות של התוכן שאותו מוסר השיעור מעביר, הרי "דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב".