עניין זה מצוטט בכמה וכמה גמרות, ולהלכה נפסק בהלכה  –

"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני... (ה"ז) לרצונו",

כלומר, אמירת "רוצה אני" מועילה [לא בגלל הכפי', כי, רצון שבא ע"י כפי' לא מהני, אלא שפעולת הכפי' היא אך ורק כדי לבטל התגברות יצרו שתקפו, ואז מועילה אמירת "רוצה אני"] מפני שעל ידה מתגלה רצונו האמיתי.

וביאור לדבר, כל יהודי יש לו חלק אלוקה ממעל ממש, כל יהודי רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות בעצם מציאותו. זה הרצון האמיתי שלו. אלא שבפועל הקב"ה שם את היהודי במלחמה תמידית, שני יצרים שלוחמים זה בזה כל הזמן – היצר הטוב והיצר הרע;

בחלק הראשון שבספר התניא מבואר באריכות המלחמה, ושם מוסבר, שאצל רובם ככולם הרי לפעמים היצר הטוב הוא הגובר והשולט, אך מיד "שזה קם זה נופל", ולפעמים גם היצר השני שולט ומושל על האדם ומדיחו מלעשות את רצון הקב"ה.

ומאחר שלפעמים ישנה קליפה המכסה ומעלימה על רצונו של האדם, הרי עם קצת "ניעור" של הקליפה, אפשר לגלות את הרצון האמיתי שבו, שהוא להיות חלק אחד מהקב"ה ולא להיות נפרד אפילו לרגע אחד.

וע"ד משל כמו תינוק שרוצה להכניס את ידו לתנור, הרי ברור הדבר שהוא ברצונו האמיתי רוצה לחיות, ורוצה להיות בריא, ואין שום ספק שאם היה שלם בדעתו והיה יודע שעניין זה יכול להזיק לו באופן בלתי הפיך, הרי שהיה מתרחק מכל זה - הרחק כמטווחי קשת. אלא מאי, בפועל הוא תינוק ואין הוא יודע, עד שלפעמים צריכים לתת לו מכה קטנה על היד כדי להציל אותו מהכוויה.

וככל הדברים האלו כן הוא גם בתינוקות רוחניים, שאין הנפש האלוקית גוברת תמיד, עד שלפעמים כ"כ נעלם ונסתר שאין הוא נראה כלל באדם, וע"י ההכאה מנערים את הרצון החיצוני, ומגלים את רצונו הפנימי של היהודי.

עניין זה הוא לא רק בענינים הלכתיים, אלא כן הוא גם בכללות העבודה הגשמית והרוחנית, וכמו שכותב הרבי במכתבו ליהודי שמרגיש שיש לו בעיה בהתרגשות הלב, (אגרת תתקפט), שבאמת זהו רק בחיצונית, אבל בפנימיות הטוב הוא טוב מושלם, ובין הדברים מצטט הרבי את ההלכה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני":

..."מה שנדמה לו שסובל מהתרגשות הלב וכו', הנה קרוב לודאי שאין זה אלא ענין של דמיון ועכ"פ של נערוון בלבד. כדי לפצות את דעת עצמו בטח יבקר רופא מומחה במקצוע זה ויעשה כפי הוראותיו. זהו בנוגע לדרך הטבע. ובנוגע לפנימיות הענינים, הנה יתקע מחשבתו בחוזק באמונה פשוטה שיש לכל ישראל מאמינים בני מאמינים אשר הקב"ה שברא העולם לפני ה"א תיש"א[1] שנה הנה בכל רגע ורגע הוא בורא את העולם ומנהיגו כפי רצונו, שהוא תכלית הטוב, ומטבע הטוב להיטיב. וא"כ פשוט אשר גם עניניו הם נכללים בזה, שבחייו ובעניניו הרי הקב"ה הוא הבע"ב והוא ינחהו למחוז חפצו (פנימיות הרצון של כל אחד ואחד מישראל, שלכן מהנ[י] כשכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בדברים שעפ"י תורה)."

על הנחה זו אפשר לשאול, שאמנם בפנימיות אכן כך הם פני הדברים, אך בחיצונית הרי אין זה כך, ומה מועילה הפנימיות על החיצוניות הסותרת. הנה על זה הנה הרבי מה"מ בשיחת ש"פ בראשית תשכ"ה:

"ועדיין צריך להבין: מהי התועלת מזה שהבריאה היא טוב בפנימיות – בה בשעה שאלינו נוגעים הענינים שבגלוי עד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה?

והביאור בזה – שהפנימיות פועלת גם על החיצוניות.

וע"ד מ"ש הרמב"ם בענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"  – דלכאורה אינו מובן, דממה-נפשך: אם גם גט המעושה (=בכפייה) כשר – מהו הצורך שיאמר רוצה אני; ואם צריך להיות לרצונו דוקא – מהי התועלת באמירת רוצה אני, בה בשעה שהכל יודעים שאמירה זו היא רק בגלל הכפי'?! – אך הענין הוא, שכל אחד מישראל בפנימיותו הוא טוב, ורצונו לקיים את רצון העליון, אלא "יצרו הוא שתקפו", ולכן, עי"ז שכופין אותו, מסירים את ה"ארי' דרביע עלי'", ואז מתגלה רצונו הפנימי^"

וכן הוא בנוגע לכללות העבודה: כאשר יהודי יודע שבפנימיותו הוא טוב, וסוכ"ס יבוא הטוב לידי גילוי, "כי לא ידח ממנו נדח", וכמו"כ יודע שהעולם שמסביבו בפנימיותו הוא טוב, ולכן אינו צריך להלחם עם העולם, אלא אדרבה, העולם עצמו בפנימיותו מסייע לו – אזי העבודה היא בנקל יותר כו".