הבחנה זו בין שכל אמיתי או שכל שנועד לתרץ את מאווי הלב, היא בעצם במילים אחרות, הבחנה בין שכל של נפש אלוקית לבין שכל של נפש בהמית. הנפש הבהמית עיקרה לב, מידות, והשכל שיש לה הוא לתרץ את משיכתה אחר תאוות ליבה. לעומת זאת הנפש האלוקית עיקרה מוחין ושכל, אלא שתפקידה להשפיע גם על הלב. בתניא פרק ט' מוסבר שהנפש האלוקית שורה בעיקר במוח ומשם נמשכת גם ללב, ולעומת זאת נפש הבהמית עיקרה בלב אלא שאח"כ זה עולה גם למוח. לפי זה אפשר לומר, שהבחינה לראות האם הסברות השכליות שעולות לי במוח הם מנפש אלקית או בהמית, זה מה בעצם הגיע קודם. אם דבר ראשון התאוותי ורציתי את הדבר בליבי, ואחר כך התחלתי למצוא תירוצים למה הדבר הזה חשוב ונצרך, ויעזור לי או לאחרים וכדומה, הרי זה סימן שהמוח עובד בשירות הלב. אבל אם הרעיון התחיל כהכרה שכלית בחשיבותו ובערכו, ומתוך התבוננות בחשיבותו נוצר אחר כך, גם נטיה רגשית אליו, הרי זה סימן שזה שכל טהור, של נפש אלוקית, "מוח שליט על הלב." ולגבי העניין השני, בהחלט נכון מה שכתבת, ההבדל הגדול בין שכל לרגש, ששכל רואה את העניין בשלימותו, והלב מתוך ראיה מאוד סובייקטיבית, ולכן עיקר עבודת האדם, היא מוח שליט על הלב, שחייו יתנהלו על פי הכרה שכלית ולא אחרי נטיית ליבו בלבד. אלא שגם בזה עצמו יש דרגות, יש שכל "אנושי" מוגבל, של נפש שכלית, ויש שכל אלוקי, שזה בעצם השכל של התורה.
