תשובה: ראשית יש להביא את דברי השולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמד סעיף א, בנוגע לעשיית מלאכה על ידי אינו יהודי ביום השבת; שאדם יכול להתנות עם האינו יהודי על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר.
אמנם זהו דוקא אם מדובר בדבר של צנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת, אסור, שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת.
ומביא דוגמא לדבר: אדם שפסק עם אינו יהודי לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום, אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק.
ומוסיף הרמ"א, שאפילו אם הוא גר בין העובדי כוכבים, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו. ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו מלאכה, מותר.
והטעם שאסור בתוך התחום כתב בעטרת צבי אות ג, הוא מכיון שמותר לילך בתוך התחום, יש לחוש שמא ילכו שם בשבת ויאמרו שפלוני קצץ לעשות מלאכתו בשבת, אבל חוץ לתחום אין לחוש לכך.
ובפירוט יותר מבואר בדברי המגן אברהם אות ח', שחוץ לתחום אין לחוש אף שיקלעו אורחים לשם, כי מסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים.
ומביא התייחסות שהיתה נהוגה בעירו, שנהגו היתר לשכור נוכרים בקבלנות ליקח את הזבל מן הרחוב והנוכרים עושים את המלאכה בשבת. ואף על פי שהמלאכה דאורייתא כמבואר בגמרא שאם היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה כי הוא מתקן את הרחוב. וצריך לומר שגדול אחד הורה להם כך משום שבשל רבים אין לחוש למראית עין. אבל בשכיר יום פשיטא שאסור. ואם כן שאין לחוש למראית עין בשל רבים, היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומכל מקום ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין הנוכרים מניחים לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם, אבל תיקון הרחוב אין נקרא על שם הישראל כל כך. ומכל מקום במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל.
ובמחצית השקל אות ח' הביא טעם ההיתר שכתב המגן אברהם בחוץ לתחום, שהכלל בזה הוא ש'למלתא דלא שכיח לא חיישינן'. והביא על כך מה שהקשה בספר תוספת שבת שעדיין היה מקום לאסור עוד חוץ לתחום - כמלא עיניו, פן יעמוד אדם סוף התחום ויראה שעושים מלאכה חוץ לתחום?
וכתב לתרץ, שלכאורה בלאו הכי יש לחשוש שמא יש מי שהניח עירוב ורשאי לילך ארבעת אלפים אמות. אלא על כרחך כיון שאין דרך בני אדם לילך בשבת לדרך רחוק כי אם לטייל, ואין דרך לטייל עד סוף אלפים, אלא שאין דרך טיול שוה בבני אדם, על כל פנים עד סוף אלפים אין דרך לטייל, אלא שהשוו חכמים מדותיהם שלא לחלק, ונתנו שיעור תחום שהוא סוף גבול שסתם בני אדם רשאים לילך. ואם יקרה שאחד ילך עד סוף התחום או יניח עירוב, כיון שלא שכיח, לא חששו.
וגדר מלאכת פרהסיה כתב בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמד סעיף ד, שזהו אפילו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר.
וכל זה הוא משום מראית עין, אמנם לעצם גוף מלאכה על ידי נוכרי באופן של שכיר יום אסור מעיקר הדין, כמבואר בשולחן ערוך אדה"ז אורח חיים סימן רמד סעיף א, שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת אף על פי שעושה בשכר - אם הוא עושה בתורת שכיר יום, כגון ששכרו הישראל קודם השבת ואמר לו בעד כל יום ויום שתעבוד לי אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר לו שיעבוד גם בשבת, אלא מעצמו הוא עובד, צריך הוא למחות בידו.
ובטעם הדבר כתב שהשכיר יום אין המלאכה שלו כלל ואין לו עסק בה שהרי אין כוונתו בעבודתו כדי להשלים המלאכה שהרי לא עליו המלאכה לגמור ואין לו תועלת כלל בגמר המלאכה אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל אבל הקבלן המלאכה היא שלו שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו ואינו כשלוחו של ישראל.
העולה מן האמור: שמאחר ומדובר בשכירי יום, ובפרט שאומרים להם שצריכים את עבודתם ביום השבת, אסור לשכור אותם כי נחשבים כשלוחים של הישראל לעבוד בשבת. ולכן לא יפעיל שירות לקוחות ביום השבת אלא יפעיל את השירות בערב שבת ובמוצאי שבת, וביום השבת יפעל רק מה שמופעל אוטומט וידוע לכל שנעשה כן בצורה אוטומטית, שאזי יש להקל ולהתיר.