באופן כללי, כשמקימים מסגרת חדשה של שיעורי חסידות לקהל חדש, מתלבטים בדרך כלל באיזה נושאים ותכנים מתוך האוצר העצום של תורת החסידות כדאי להתחיל, אלו אשר באמצעותם יתאפשר 'לגעת' בעולמם הפנימי של השומעים.
הניסיון מוכיח כי הנושאים בחסידות שמדברים לאנשים, הם אלה אשר 'יורדים לעולמם' ומסייעים להם בחיים האישיים. נושאים אלו הינם תמיד רלוונטיים ומעוררים ענין ורצון להמשיך בלימוד.
לדוגמא: ביטחון בה', חשיבה חיובית, שמחה, התמודדות עם מחשבות טורדות, התמודדות עם קשיי פרנסה. אלו נושאים שרוב בני האדם מתמודדים איתם בחיי היום-יום, כל אחד בסגנונו ורמתו, ולכן לימוד של רעיונות אלו עם העומק של תורת החסידות, ידבר אליהם קרוב לוודאי ויחדור פנימה.
גם נושאים כמו: תכלית ירידת הנשמה, הייעוד האישי בחיים, זוגיות וחינוך, יחסי אנוש וקשרי חברות, אלו נושאים שאנשים מתעניינים בהם ומרגישים שהלימוד רלוונטי עבורם.
מאחר שבכל קהל ובכל סוג של אנשים קיימת התמודדות עם הנושאים האמורים, הרי בכל פעם שיש ספק מהו הנושא שיתאים לקהל, ובפרט אם מדובר על קהל חדש שאינו מוכר עדיין למוסר השיעור, ועדיין לא הוחלט באיזה כיוון יתנהל השיעור, מהי הרמה המתאימה, מהו סגנונה של קבוצת האנשים המתגבשת וכו' – במקרה כזה, בחירה של אחד מהנושאים האמורים והעברתם בעמקות ובבהירות, תהיה בחירה מוצלחת.
לפעמים את אותו חומר לימוד עצמו ניתן להעביר בצורות שונות, אשר מותאמות לפי סוג ורמת האנשים ששומעים את השיעור.
לדוגמא: באם רוצים ללמד לפני חג פורים את שיחתו המופלאה של הרבי על "קם רבה ושחטיה לר' זירא". באם מלמדים את השיחה לקהל יודע ספר, בעל רקע תורני, אכן כדאי לפרט ולהרחיב גם בחלק הראשון של השיחה, בו הרבי מביא אפשריות שונות לתרץ ולבאר ספור זה, מהמפרשים השונים, ומקשה עליהם. באופן כזה, התירוץ של הרבי וההסבר על פי החסידות "יאיר" בעוצמה חזקה הרבה יותר.
לעומת זאת, אם מלמדים שיחה זו לאנשים שאין להם רקע תורני, יש לקצר בכל החלק הראשון של התירוצים השונים, ולגשת ישר להסבר העמוק והבהיר של הרבי, על המשמעות הרוחנית של לימוד פנימיות התורה, המצב של כלות הנפש ועוד.
תופעה מוכרת היא, שלפעמים, כאשר מתגבשת קבוצה חדשה, מוסר השיעור מתלבט: האם כדאי למסור בכל פעם נושא בפני עצמו או ללמד לימוד רציף מתוך ספר אחד?
כמובן, לכל אחת מאפשרויות אלו ישנה גם מעלה וגם חסרון:
בלימוד רציף, מי שלא התחבר בתחילה לחומר הלימוד עלול להפסיק להגיע, בשונה משיעורים העוסקים בנושאים שונים, שתמיד ניתן לעניין את השומעים בקביעת נושא מרתק לפעם הבאה.
מאידך, לימוד של נושא אחד ברצף, פרק אחר פרק, שיעור אחר שיעור, יוצר קביעות, הבנה טובה יותר, והספק שניתן "לכמת" אותו, דבר שלא ניתן להגיע אליו בשיעורים בנושאים שונים, הניתנים באופן נפרד זה מזה.
אולי ניתן להציע, שבקבוצות חדשות, כאשר אין עדיין הכרה מספיקה עם התוכן הנלמד ועם האנשים עצמם, ורוצים ליצור ענין, עדיף להתחיל בשיעורים עם נושאים נפרדים, שכל אחד מהם בפני עצמו יתמקד בנושא מעניין ומאתגר. לאחר מספר שיעורים, כאשר כבר קיים גיבוש של קבוצה, והיכרות של המשתתפים עם מוסר השיעור וסגנון השיעור, ניתן לעבור ללימוד מתוך ספר, בצורה רציפה יותר וכדומה.
כמובן שהכלל הזה לא חל במקרה של קבוצה מוגדרת, שיודעת מראש מה היא רוצה, ולכתחילה מבקשת שיעור בנושא או ספר מסוים, כמו שיעור בספר התניא וכדומה.
וכן הוא במקרה שלך, שמתוך שאלתך נראה שאתה לא יודע עדיין מה רצונם של האנשים, ובאיזה תחום בדיוק מתעניינים, הייתי ממליץ, להתחיל איתם עם נושא קצר, שאפשר לסיימו בשיעור או שניים.
בעקבות התקופה האחרונה, וכל מה שעובר בעולם, הייתי מציע ללמוד נושא שמדבר על ביטחון בה', עד כמה צריכים להיות מאמינים שהקב"ה הוא טוב, וכל מה שהוא עושה הוא טוב באמת.
לא חייבים ללמוד מתוך הספר של "חובת הלבבות", שזה יהיה מתאים יותר אם אנשים יגיעו ללמוד את הנושא בצורה רציפה, אלא אפשר להדפיס דף עם ציטוטים נבחרים מחובת הלבבות, ומשיחות של הרבי בנושא, ומתוך אותו הדף לבאר באופן כללי את המהות של הביטחון.
על דרך זה, בתקופה שלנו, כדאי לדבר על הנושא של רפואה ע"פ התורה, שצריכים להיות מאמינים שהקב"ה הוא הרופא האמיתי, וכל הרופאים הם שלוחיו, ובאמת רק בידו אנחנו נתונים ולא ביד אף אחד אחר.
הנקודה מכל האמור, שצריכים לעורר את הלבבות בנושאים הנוגעים להם, השייכים להם, לחבר אותם אל העניין.