לבעל שם טוב היו כמה וכמה תלמידים. המובחר שבהם הוא אדמו"ר הזקן – שהיה בעצם תלמיד תלמידו, המגיד ממעזריטש. לאדמו"ר הזקן, מייסד שיטת חסידות חב"ד, ישנה שיטה מיוחדת בכל העניין של עבודת ה', בשונה משאר חביריו.

שיטה זו של אדמו"ר הזקן לא הייתה מקובלת על רבים מחבריו, תלמידיהם של הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש.

רבים מהחברים דגלו בדרך התעוררות הלב, ההתרגשות וההתלהבות. התנועה שהם ייסדו כונתה "חסידות חג"ת" (חסד, גבורה ותפארת – המידות). בהתאם לזה, גם דברי התורה שהם אמרו התבטאו בעיקר באמרות קצרות ("ווארטים") שמטרתן הייתה לעורר את הרגש.

אדמו"ר הזקן בחר בדרך אחרת, שמדגישה ומבליטה את המוח, את עבודת ההתבוננות – "מוח שליט על הלב".

דרך זו רמוזה גם בדף השער של ספר התניא במילים: "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה". אומנם הדרך ארוכה, אך מצד האמת היא קצרה.

יש דרך חיים שבה מחפשים לפתור הכול מהר ובקלות, ללא מאמץ מיוחד. מחפשים פתרונות קסם, ומנסים לפתור בעיות וסיבוכים על ידי הפעלת לחץ וכוחנות. לפעמים נראה לנו שדרך זו עשויה לקדם אותנו, ואפילו ביעילות, אך בטווח הרחוק יותר נשים לב שדרך זו אינה כה קצרה כפי שהיא נראית, מאחר שהיא לא יציבה. זו דרך שאבני נגף רבות פזורות לאורכה: יש בה משברים ונפילות לרוב, מתחים וקשיים.

לעומתה קיימת דרך אחרת, ארוכה ממנה ומתונה יותר. בדרך זו ההתקדמות איטית ומחושבת. לכאורה יש בה בזבוז זמן וחוסר יעילות, אך בטווח הרחוק, מתברר שדרך זו היא הדרך הקצרה דווקא – והיא שמביאה אותנו אל היעד.

בשפת החסידות, שתי הדרכים האלה מסמלות את ההבדל בין ה"מוחין" (שכל) ל"מידות" (רגש).

דרך הרגש קצרה במהותה: העולם הרגשי הוא עולם מהיר, קצר רוח, מזכיר קצת אופי של נער צעיר. כידוע, הכינוי למידות העליונות הוא "זעיר אנפין" – פנים קטנות.

עבודה על פי הרגש פירושה שהאדם רוצה להתלהב ולהרגיש כל דבר מיד. אדם המאמץ לו דרך זו בוחן כל דבר על פי תחושותיו ועל פי מידת הריגוש שהוא מעורר בו: את חייו האישיים, קשריו המשפחתיים, עיסוקו ומקום עבודתו וכדומה. מובן מאליו, שכשאדם כזה מתבונן בעניינים נפשיים ורוחניים גם אז הוא מחפש בעיקר להתלהב ולהתרגש מהם.

אומנם דרך זו קצרה ומהירה, אך ההתקדמות בה אינה יסודית, ולרוב גם לא אמיתית.

ה"מוחין" מסמלים דרך חיים ארוכה: השכל בוחן כל דבר במתינות וביסודיות. השכל לא מתפעל מההתרגשות החיצונית והוא אינו בוחן דברים לפי תחושות אלא לפי התוכן הפנימי של הדברים.

מדוע דרך החיים המבוססת על בחינת הרגש נחשבת קצרה? משום שהיא אינה דורשת מהאדם מאמצים מיוחדים: אפשר להתרגש גם בלי להתייגע. האין זה נפלא? לאו דווקא: בדרך זו טמון חיסרון גדול – חוסר יציבות. הרגש, מטבעו, משתנה ואיננו קבוע, ועל כן הנהגה המבוססת על רגש ועל תחושות, רבים סיכוייה להביא את האדם לאכזבות ולתסכולים, ולעיתים רבות גם למשברים.

החידוש של אדמו"ר הזקן הוא שיש ללמוד ולהבין את המציאות הפנימית של העולם, להתבונן בגדלותו של בורא העולם ולהבין היטב מה הוא דורש מהנבראים שברא, ובראש ובראשונה, ללמוד ולנתח את מציאותו הפנימית של האדם, העובד את בוראו.

דרך זו היא דרך ארוכה יותר. בדרך זו לא מתפעלים בקלות ובמהירות אלא לאחר הבנת הדברים. יתרה מזו, גם כאשר מתרגשים בסופו של דבר, הרגש מאופק ומחושב יותר, ולא מלווה בסערה המאפיינת את עולם הרגשות. דרך זו, הארוכה, היא שמובילה את האדם ליעד הנכון.

גם הוראתו של הרבי ללמוד ענייני גאולה ומשיח, נראית לעיתים 'דרך ארוכה' יותר, שכן קיומה דורש מאמץ והשקעה בלימוד והתבוננות. כך לכאורה. אבל מצד האמת – דרך זו היא הדרך הקצרה דווקא, משום שהיא המאפשרת לנו להחדיר לחיינו את הגאולה בפנימיות, להשפיע על התודעה הפנימית שלנו וליצור על ידה שינוי של ממש בתוכנו.

כי ככל שמחדירים את הדברים במוח, ועובדים עם החומרים לאט לאט, אזי הדברים מקבלים חוסן וחוזק חזק הרבה יותר. הרגש הוא נשבר, כמו שהוסבר לעיל, ואילחו המוחין הם חזקים ויציבים.

זהו אחד מההבדלים העיקריים בין השיטות, וכמובן שישנם עוד ריבוי חילוקים, אלא שאין כאן המקום לפורטם. ואפשר לראות חלק נוסף בקונטרס 'ענינה של תורת החסידות' של הרבי מה"מ, ובקונטרס 'תורת החסידות' של הרבי הרי"צ.