אנחנו נוטים לשפוט. בראש ובראשונה אנו שופטים את עצמנו: "מגיע לי", "לא מגיע לי"; "אני בסדר", "אני לא בסדר"; "למה עשיתי ככה?" או "למה לא עשיתי דווקא ככה?". במעגל השני אנחנו נוטים לשפוט את הסביבה שלנו, למתוח ביקורת, לבדוק את הזולת ולהגיע למסקנות בעניינו, בין שיש להן בסיס ואחיזה במציאות ובין שהן מופרכות ונטולות יסוד.
פרשת שופטים מתחילה בציווי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" והיא מלמדת אותנו איך לשפוט נכון.
התורה מצווה: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – ורש"י מבאר על כך: "תלך אחרי בית דין יפה".
מהו אותו "בית דין יפה"? ומה הקשר בין יופי למשפט צדק?
אם נעמיק, נגלה שטמון כאן יסוד חשוב בעניין השיפוט – של עצמנו וגם של אחרים: המושג 'יופי' קשור למידת התפארת, שהיא שילוב וחיבור בין מידת החסד למידת הגבורה. תפארת מלשון פאר ויופי. יופי מתקבל מתוך שילוב של כמה גוונים ביחד ולא מגוון אחד בלבד.
כדי לשפוט נכון ובצדק צריך לשפוט מתוך ראייה כוללת, כפי תכונתה של מידת התפארת. שפיטה שנשענת רק על מידה אחת – מידת החסד או מידת הגבורה – אינה שפיטה יפה וצודקת.
אם בית הדין פוסק לטובת בעל דין רק משום שהוא מוצא חן בעיניו או מתוך רחמים עליו – דינו מעוות. על דרך זה אם שופטים מתוך פחד (מידת הגבורה), שהרי "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". הפחד מפריע לדיין לבחון את התמונה השלמה ולרדת לחקר האמת, וממילא דינו יהיה מעוות ולא דין צדק.
כידוע, גם האדם צריך לתת שופטים ושוטרים בכל השערים שבו, היינו האיברים שבאמצעותם מתנהל הקשר עם העולם שבחוץ – העיניים, האוזניים, האף, הפה. עליו לשפוט נכון את מה שהוא שומע ורואה, את מה שהוא מריח וגם את מה שהוא מדבר.
אחת התקופות בחיים שבהן האדם עסוק ב'שפיטה' באופן מיוחד, היא התקופה שבה הוא עסוק בחיפוש שידוך.
כשאדם מחפש בן זוג הוא 'שופט' את ה'מועמד' כדי לקבל החלטה "אנחנו מתאימים" או "איננו מתאימים". גם בשיפוט מסוג זה חשוב לשים לב להישען על שילוב של מידת החסד ומידת הגבורה ולא על אחת מהן לבדה.
שפיטה שמתבססת רק על מידת החסד היא שפיטה מתוך אהבה בלבד. אם הוא חש קרבה אליו ורצון להעניק לו (מידת החסד) – הוא עלול לטעות בשפיטה ובקבלת ההחלטה הנכונה, כפי שאמר שלמה המלך: "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".
הרגש מסנוור ועלול לגרום שלא להבחין בנתונים האמיתיים ובדברים החשובים. ייתכן שיהיו ב'מועמד' תכונות שיפריעו לבניית הזוגיות בינינו, אבל בשל הקרבה והאהבה שאנו חשים כלפיו – לא נבחין בהן.
גם שפיטה שנשענת על מידת הגבורה בלבד – שגויה היא. הפנימיות של מידת הגבורה היא היראה והפחד, והיא מתבטאת בראייה ביקורתית מוטה – ראייה המבליטה את החסרונות ומתעלמת מן המעלות.
לעיתים אדם חש פחד מפני הצעד (השידוך) והכניסה לעולם חדש שאיננו מוכר לו, ומוצא 'דרך מילוט': הוא מבליט את החסרונות של ה'מועמד' שהוצע לו, ובאמצעות הבלטתם הוא 'מנמק' (וגם 'מצדיק') את הספקות שאוחזים בו ואת דחיית ההחלטה.
[לפעמים שני המיועדים הנפגשים, רוצים בסתר ליבם לסגור את השידוך, אבל כל אחד בתוכו חושש שמא יחווה דחייה ואכזבה, ולכן הוא מחכה שהאחר ייזום את הצעד. ובינתיים, הזמן חולף, ונוצר בין השניים ריחוק, וכל זאת רק בגלל הפחד הפנימי וחוסר הביטחון.]
המכנה המשותף לשתי דרכי השיפוט שהצגנו – ששתיהן קיצוניות ולא מאוזנות. שתיהן יוצרות ראייה הנוטה לצד מסוים, ומפריעות לראיית התמונה השלמה.
שפיטה אמיתית קשורה למידת התפארת. זהו פשר אותו "בית דין יפה". היופי הוא היכולת לאזן ולראות שלכל דבר יש המקום האמיתי שלו, שיש צדדים לכאן ולכאן, היכולת לראות גם את המעלות וגם את החסרונות.
צריך להתבונן במיועד במבט מאוזן – בוחן ומסוקרן – שמתוכו יתאפשר לראות את המעלות של המיועד וגם את החסרונות או המגבלות שבו; את הטוב הגלוי וגם את הטוב שלעת עתה טמון ונסתר. ליצירת התמונה השלמה חשוב לשאול שאלות ולהקשיב היטב לתשובות.
בפגישות השידוכים, לאחר ה'שפיטה' ההגיונית (שאינה מושפעת מרגשות – פחד או אהבה) וראיית התמונה המלאה, מגיע השלב שבו האדם צריך לבחון את נטיית ליבו.
אם מרגישים אווירה נעימה ונטייה בלב – מה טוב; אך לפעמים לא מצליחים לברר מהו הרגש שמתעורר. לשם כך, יש צורך ביצירת אווירה מתאימה: יש להיפגש בצורה משוחררת, ללא מתח.
לפעמים – כפי שהרבי הציע בכמה הזדמנויות – יש לעשות הפסקה, כדי לבחון את התחושות הפנימיות.
נקודה נוספת להדגשה: ראוי להימנע מעיסוק בהשוואות. יש לבחון את המועמד עצמו – את תכונותיו ודעותיו וכדומה. הוא עצמו, כפי שהוא, ולא כפי שהוא לעומת אחרים. ההשוואה מבלבלת ומפריעה לבחינה ממוקדת ומדויקת.
כדאי לציין שהשפיטה בפועל איננה מופנית רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמנו. כשאנו מתבוננים בעצמנו, עלינו לראות את המעלות שבנו ועם זאת להיות מודעים גם למגבלותינו. אין אדם מושלם. ואם כן, גם אנו איננו מושלמים.
אחד הגורמים המקשים עלינו לשפוט נכונה את עצמנו הוא ההרגל לערוך השוואות: אדם שמודד ובוחן את עצמו בהשוואה לאחרים – איננו מצליח להתקדם באמת. הראייה הנכונה היא ראייה המתמקדת בדבר עצמו שלא מתוך השוואה לאחרים. כך נתרגל לשפוט נכון, את עצמנו ואת זולתנו.
