Ask The Rabbi

נושא: תפילה

שידוך ועיכובים

אני מחפשת שידוך כבר כמה שנים טובות, יצא לי להיפגש עם כמה וכמה בחורים אבל בפועל אני לא מצליחה למצוא את שלי. אני מרגישה מאוד בודדה. חסרת כל. לא חסר לי כסף וכבוד, אבל חסר לי את עצמי. עד כדי כך, שלפעמים אני מוצאת את עצמי שאולי כבר עדיף להיות לבד, אני מיואשת מהעתיד. אשמח לעזרתכם.

הגלות הקשה מתבטאת בהרגשה שנמצאים לבד: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א, א), כמו שבפשטות, עם ישראל "נזרק" מבית המקדש, והוא נחרב.
ההתנכרות, הפירוד והשנאה הם שורש הגלות, כי הם משאירים אותנו כביכול "בדד". גם בחיים האישיים שלנו הרגשת הבדידות היא הגלות הפנימית. חשוב להכיר בכך, ולהגדיר שמצב זה אינו אלא "גלות", וכלשון חז"ל: "או חברותא או מיתותא".
יש שמשלים את עצמם מסיבות שונות וטוענים ומנסים לשכנע את עצמם שמוטב להיות לבד: זה קל יותר, נוח יותר, וגם האחריות פחותה. בקשר של נישואין צריך לדעת לוותר, להתחשב, לקבל אחריות נוספת בחיים, עול. בשביל מה כל זה? מדוע לא להישאר לבד?
אך התורה קובעת הנחת יסוד: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). התורה מגדירה בצורה ברורה וחד־משמעית שהמצב של "הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", גם כאשר הוא בגן עדן קודם החטא, הוא "לֹא־טוֹב". צריך להתחתן ולא להישאר לבד. למרות קבלת האחריות, המחויבות וה"עול", היחד והקשר זוגי הם־הם הטוב והאושר האמיתי.
בעומק הדברים, היציאה מהבדידות אין פירושה נישואין בלבד. מתברר שבני זוג יכולים להיות נשואים שנים רבות, ובכל זאת כל אחד מהם חש שהוא לבד. אומנם הם חיים יחד, מגדלים ילדים ביחד, אבל באמת כל אחד מהם ספון בעולמו ולא באמת מתעניין בעולמו של זולתו ומגלה אכפתיות לגביו.
הרגשת הבדידות מכאיבה מאוד. היציאה מהבדידות וההגעה אל ה'יחד' הן צורך אנושי בסיסי, שאחד האופנים העיקריים למימושו הוא הנישואין. אך ה'יחד' הזה איננו מתרחש מאליו בשעת החתונה. כדי להגיע אליו נדרש תהליך פנימי.
לצורך כך צריך לכל לראש, שהאדם יהיה כן עם עצמו (ולא ישלה או ירמה את עצמו), ויכיר בכך שיש בתוכו מקום פנימי שמושך אותו להיות מרוכז בעצמו ולא להתחבר באמת לזולתו, ובשפת החסידות – להכיר במציאות ה'ישות' העצמית המפרידה. לא תמיד קל למצוא מקום זה בתוכנו. לפעמים הוא מסתתר ולובש דמות מיחוש או מחלה נסתרת ולא ידועה חלילה, שלא תמיד מזהים אותה בקלות.
וכפי שמוסבר בכמה מקומות, בית ראשון נחרב על ג' העבירות החמורות ביותר, אבל היה ברור וידוע לכולם מה החטא ומה הביא לחורבן. הטעויות היו ברורות, ולכן התיקון היה גם הוא ברור, ולכן לאחר שבעים שנה יכלו לבנות שוב את בית המקדש. לעומת זאת, בית שני נחרב בגלל שנאת חינם, והתיקון נמשך קרוב לאלפיים שנה.
מדוע? משום ששנאת החינם הזאת היא מחלה נסתרת, מחלה שקשה לזהותה ולגלותה. וכשהחולי אינו ניכר לעין, אנו נוטים להשלות את עצמנו שאנו צודקים ואף לספק הסברים ותירוצים להתנהגות שמבטאת פירוד – בדמות חשבונות שונים ומשונים, נימוקים וטענות הגיוניות.
אבל במבחן התוצאה, המצב שבו שורר פירוד מונע את ההתאחדות עם האחר, וממילא גם את ההתאחדות עם הקב"ה ואת השראת השכינה.

לצאת מהבדידות
בהתייחסות הבעייתית לבדידות האדם מרוכז בעצמו, איננו מרגיש את הצורך בחיבור עם הזולת ולא אכפת לו מהמתרחש סביבו. הדבר מוביל אותו למחשבה שכך קורה גם אצל האחרים – הוא משוכנע שגם להם לא אכפת ממנו.
ההתייחסות המתוקנת והנכונה היא הפסקת ההתרכזות העצמית, הסתכלות על הסביבה ועל הסובבים והבנה שלכולם יש ערך ומקום בעולמו של ה'.
על האדם לפתח תחילה התבוננות נכונה בעצמו: להכיר שיש בו מעלות וגם חסרונות ולדעת שאל השלמות שלו לא יוכל להגיע מתוך ה'לבד' אלא דווקא מתוך מפגש עם הזולת. הכרה זו תאפשר לו לפתוח את עצמו ואת ליבו אל הזולת, לפתח יחסי גומלין עימו – לתת לו וגם לקבל ממנו – ובכך לממש את מקומו ושליחותו בעולם.
שנאת חינם, הגורם לחורבן, היא ההסתגרות של האדם בתוך עצמו, המחשבה שקיומו בעולם אינו קשור לאיש וחוסר המסוגלות לראות את הזולת ולהכיר בקיומו בעולמו. על זה אנו מבכים: "יָשְׁבָה בָדָד".
כדי לצאת מהחורבן של ט' באב, אנו זקוקים לשמחה הנובעת מהחיבור והאחדות, הממעטת את העניינים הבלתי רצויים של חודש אב.

המעלה שבבדידות
וביתר עומק: הרבי מדגיש בשיחותיו כי בתוך הגלות והירידה של תשעה באב עצמו טמונים העלייה והבניין של בית המקדש השלישי (ובפרט כאשר תשעה באב חל בשבת, שכל העניינים הבלתי רצויים נדחים).
כך גם כשמדברים על הבדידות שמבטאת חורבן: גם תמונה זו עולה רק בהסתכלות החיצונית, אך כשיהודי מתבונן פנימה בתוכו, הוא יכול לגלות בבדידות את אותה שלמות שקיימת בו, שלא תלויה בשום אדם, והיא נובעת מהקשר שלו לעצמיותו, לחלק אלוקה ממעל שבו.
וכפי שהרבי מביא במאמריו בשם הצמח צדק שהתיאור "יָשְׁבָה בָדָד" הוא למעליותא, שישראל יתעלו לבחינת "הוי' בָּדָד יַנְחֶנּוּ" (דברים לב, יב), למעלה מהשתלשלות.
ובמילים פשוטות: יהודי זוכר שהקשר שלו עם הקב"ה הוא קשר עצמי, שלא שייך לנתקו בשום אופן וצורה, ודווקא ידיעה זו מאפשרת לו ליצור חיבור אמיתי ושלם גם עם סביבתו ובביתו.
באופן כזה בונים ומחזקים את המקדש והבית הפרטי, ועוד – והוא העיקר – את בית המקדש כפשוטו, והופכים ימים אלו לששון ושמחה.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].