הנושא של ג' קליפות הטמאות מבואר בין השאר בתניא פרק ז'. כשאומרים שאין שחרור לג' קליפות הטמאות, הכוונה שבשונה מקליפת נגה, שהם כל הדברים המותרים, שיש להם אפשרות לעליה ולהתכללות בקדושה ע"י שימוש נכון בהם, לעבודת ה', לשם שמים. הרי כל הדברים שמקבלים חיותם מג' קליפות הטמאות, הקליפה שם היא כל כך חזקה שאין יכולת לאדם להשתמש בהם, גם לא למטרה חיובית, ועד עת קץ שיתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ זה ישאר בידי הקליפות. נוסף לזה, כשאדם מבצע עבירה, בין מחשבה בין בדיבור ובין במעשה הרי הוא ממשיך חיות לג' קליפות הטמאות, חיות שנשארת שם עד עת קץ כנ"ל. למרות זאת בתניא פרק ז' הוא מביא אופן נוסף לשחרר את החיות שהאדם נתן בקליפות ע"י תשובה מאהבה, עיין שם באריכות, למה דוקא תשובה זו גורמת לשחרור מג' קליפות הטמאות. זה לא משנה במה העבירה, גם במחשבה, למרות שהפסיק לחשוב, הרי באותו זמן שחשב מחשבת איסור הוסיף חיות בהם וזה כביכול קיים בהם עד שיעשה תשובה, וכן במאכל איסור וכו'.