ב"ה
כשיש דבר שמרגישים את קירבתו והשפעתו אפשר לפנות אליו בלשון נוכח, ואין לזה קשר כמובן לענין החשיבות שלו כאלוקות.
מצד עניינו של רשב"י, נשמת רשב"י והשפעתה כיום וכו', הרי שייך לדבר בלשון נוכח לבטא השייכות והקירבה.
ובכל זאת, כיון שהזכרת ענין רשב"י והאלוקות, כדאי לציין כמה מהמאמרים עליו:
רשב"י אמר על עצמו "אנא סימנא בעלמא" [=אני איני אלא סתם סימן]. משמעות המאמר הזה היא, שכל מציאותו אינה אלא ביטוי של האלוקות, כמו סימן שאין לו מציאות משל עצמו וכל ערכו בהיותו סימן וציון לעניין אחר.
הרבי מבאר זאת, שכשיהודי עומד בדרגה כזאת, הרי מצד עצמו הוא בהתבטלות מוחלטת, עד שאין לו שום מציאות משל עצמו, אך דווקא משום כך הוא עומד בתכלית ההתנשאות, משום שזו ההתנשאות של האלוקות והקדושה. הקב"ה הוא היחיד שראויה לו ההתנשאות, כמו שנאמר "אשירה לה' כי גאֹה גאָה", וכלשון התפילה "הגאווה והגדולה לחי עולמים".
כמו כן מסופר בזוהר, שביום הסתלקותו (ל"ג בעומר) אמר רשב"י ("פתח רבי שמעון ואמר"): "אני לדודי ועלי תשוקתו, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת"11.
הרבי מסביר, שמהלשון "כל יומין כו'" מובן, שבכך התבטאה העבודה (העיקרית) של רשב"י כל ימיו "בהאי עלמא" - להיות קשור עם הקב"ה (אלא שבעת הסתלקותו - הגיע רשב"י לשלימות העבודה).
כמו כן מצינו בזהר שהתנאים שיבחו את רשב"י בשבחים נוראים, כמו ר' יהודה הוה קרי לי' שבת, ומאן פני6 האדון ה' דא רשב"י.
ביאור הנ"ל על פי החסידות, תוכל לקרוא בהרחבה בקישור הזה https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140150