רצונות שונים - בני זוג - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

נושא: כשרות

רצונות שונים – בני זוג

ב"ה. אני נשואה 3 שנים ב"ה, וכרגע מתעורר לי קושי מסויים בחיי הנישואין שלי.
בשנה הראשונה, היינו חיים ביחד בשלום ובאחווה, היינו מבלים ושמחים, ממש היה טוב ורגוע. אבל ככל שהתחילה השנה השנייה, ועוד יותר בשנה השלישית, אני מתחילה להרגיש שאני והוא קצת שונים.. לי יש את הרצונות שלי, את הדברים שמהם אני נהנית, ולו יש את הדברים שלו.
בשנה הראשונה עוד הצלחנו למצוא בינינו את המקומות המשותפים (ותוך כדי שאני כותבת לכם את השאלה, אני מעלה בדעתי, שאולי בשנה הראשונה הייתי יותר "בטלה" אליו, יותר שומעת לרצונות שלו. ופחות מנסה להביא לידי פועל את הרצונות שלי..) אבל כעת זה לא בדיוק מצליח.
הייתי שמחה להדרכה כיצד אני יכולה למצוא את הדרך הטובה והמקשרת בין הפערים. תודה רבה.

ראשית כל, בכל מקרה שבו יש איזה שהוא קונפליקט בין בני הזוג, כדאי מאוד לדבר על הנושא (בצורה נכונה) אחד עם השני, ולראות כיצד ניתן לפתור את הבעייה.
בעיות רבות נגמרות ברגע שמדברים על הדברים, מביאים אותם לידי ביטוי, וכך ניתן למצוא את הקשר.
מה שאת מתארת, זוהי תופעה שמצויה אצל כמה וכמה, שלעיתים קורה, שבני זוג, בתחילת דרכם, 'בטלים' איש לרעהו, מוותרים על זהותם העצמית ועל הזכות להיות שונים.
בשל הכרתם בחשיבות הקשר והתמסרותם לביסוסו, הרי שלא במודע, ולמען הקשר, הם מטשטשים את ההבדלים ביניהם.
ככל שעובר הזמן, כל אחד מבני הזוג רוצה לבטא גם את עצמו, ולעיתים הדבר לא עולה בידו. במקרים כאלה יעלו ויצוצו תחושות של קיפוח ויושמעו משפטים כגון "זה לא מה שציפיתי", "גם אני רוצה להביע דעות ולחוש רגשות", "רצוני להיות אני''.
השונות הופכת להיות כבדה מנשוא כי חסרה ההבנה.
להתמודדות עם שוני בין בני זוג יש שתי דרכים: הראשונה היא הנכונות של כל אחד מבני הזוג לוותר על רצונותיו, ויתור לעיתים, זה דבר חשוב ונצרך. אולם כשאחד הצדדים מוותר שוב ושוב על רצונו, הוא מאבד בכך את זכותו האמיתית לקיום - נוכח רעהו.
הדרך השנייה מתבססת על גישת ה'הבנה'. מבט לעומק יבהיר שכל אחד מן הרצונות והביטויים של האחד אינם סותרים את אלה של בן זוגו, אף על פי שכך נראה לכאורה.
כיצד נחשוף זאת? כאשר לא נתייחס לרצון כמשהו נפרד – "אני רוצה כך ובן-זוגי חפץ אחרת", מצב המצריך ויתור מאחד הצדדים, אלא נפנים שבעומק הדברים 'אני' מזדהה גם עם מה ש'הוא' רוצה, וגם 'הוא' מזדהה עם מה ש'אני' רוצה, למרות השוני בינינו!
כדי לגשר על הפערים על האדם לפרט את הרצון:
"מהו רצוני?", "מדוע חפץ אני בכך?", "מה אני רוצה להשיג בזאת?", "מהם היתרונות והחסרונות?" (הקיימים בכל רצון), "מהן הסיבות השונות המתלוות לרצון?". גם כלפי רצונו של בן הזוג יש לנהוג כן.
כאשר אנו מפרטים לפרטים את עצם הרצון, כתכונת הבינה, אזי הדברים מתבררים, נעשים מובנים ומתקבלים. מהמקום של ההבנה, ההגעה לדיון המשותף לא תיעשה בעיקשות אלא ברכות מתוך ראיית המכלול.
כשיורדים לפרטים להבנת עומק הרצון של כל אחד, בני הזוג יגלו שברצונותיהם הסותרים לכאורה, יש הרבה מן המשותף, והם ימצאו את הגשר לחיבור בין הדעות.
בספרי החסידות מבואר שהאיש והאישה משולים למים ואש, לחסד וגבורה. אף שחסד וגבורה הם מידות סותרות לכאורה, כמים ואש שסותרים זה את זה, הרי בעולמות העליונים קיימת התכללות בין החסדים לגבורות.
אומנם חסד 'טהור' לא יכול להתמזג עם גבורה 'טהורה' - אין 'לולאה' שתקשר ביניהם - כל אחד 'מושך' לכיוונו שלו, אולם במידת החסד כלולה גם מעט גבורה, ובמידת הגבורה כלול מעט מן החסד.
התכללות זו מביאה להתחברות של הפכים וגורמת להם להיות מסוגלים למצוא את נקודתם המשותפת.
חוליות החיבור בין החסד לגבורה נשזרות באמצעות ה'גבורה שבחסד' וה'חסד שבגבורה'. החוליה הזעירה והמנוגדת מסייעת לחיבור רציף אל הזולת.
כך גם במציאות האנושית: היאך יתחברו בני זוג שכל אחד נמצא בקו אופי שונה והופכי, כשהאחד בקו החסד והאחר בקו הגבורה?
ההתלכדות תתממש כשכל אחד ימצא בתוכו נקודות אופי מאישיותו של רעהו: האיש ימצא את האישה שבו, והאישה תגלה את אישהּ (האיש שלה) שבה (על דרך מציאת החסד בגבורה והגבורה בחסד), ובכך ייפתח הפתח למיזוג.
אף על פי שלכל אחד דעה משלו, ניתן יהיה למצוא את 'קו התפר' ולקשר ביניהם.
במילים פשוטות: כשהאחד מאזין לרעהו, ראשית עליו לנסות להבין במה הוא צודק למרות תחושתו הפנימית שהצדק כולו בצד שלו. ההבנה דורשת את ראיית המציאות מנקודת המבט של בן הזוג ומציאת נקודת אחיזה ונכונות בדבריו, לדוגמה: במצב של כעס בין בני זוג, שהוא מצב קשה ובלתי נעים, יש לחתור ולחפש אחר הצדק וההבנה, ולו הזעירה ביותר, הקיימת גם בסברתו של הזולת.
הדבר דורש תרגול, אך הוא בהחלט אפשרי. הבנה אמיתית תובעת שאפילו בזמן החלפת דברים והצגת דעות ורגשות סותרים בין בני הזוג, כל אחד מהם ינסה להבין את מקומו של האחר ולמצוא כיצד הוא משתקף בזעיר אנפין גם בו.
הבנה זו תַּקנה את היכולת להזדהות עם בן הזוג, עם רצונותיו, דעותיו ותחושותיו. תפיסה חד- ממדית של 'שחור או לבן' הכול טוב או רע, אני צודק או הוא צודק וכדומה, אינה תפיסה אמיתית של המציאות. היא קיצונית, רגשית, אינה רואה מכלול ועלולה לגרום ל'שבירה' הדדית.
התפיסה האמיתית של המציאות היא שכל אדם הוא טוב בעצם, ועם זאת יש בו גם חולשות וחסרונות, שהם בדרך כלל האתגר שלו וכר הפעילות שלו לצמיחה והתפתחות. תפיסה זו הרואה את כל הפרטים בפרופורצייה הנכונה, מאפשרת לחבר את הגוונים ולהשלים איש את רעהו לכדי תמונת קשר אמיתי מרהיבה ומיוחדת.
שורש כל המחלוקות הוא כמו דו-שיח המתקיים במתכונת שיח בין חירשים-אילמים: בני הזוג משוחחים, אבל איש מהם אינו מאזין באמת לדברי רעהו. כל צד רואה את המציאות מנקודת ראותו המצומצמת, מביע את דעתו ושומע אך את עצמו. הוא אינו מבין וממילא אינו מקבל את דברי בן זוגו.
כדי לאחות קרעים ולהגיע לאחדות ושלמות, על כל אחד, כאמור, להתעלות, להבין שהמציאות מורכבת יותר, ולהתבונן בה גם מזווית הראייה של רעהו.

מקורות