Ask The Rabbi

נושא: תפילה

רגשות אשמה

ערב טוב, יש לי הרבה הרבה רגשות אשמה על כל מיני דברים שעשיתי בחיים. לא נעים לי לפרט אותם, אבל קשה לי מאוד עם המחשבות הללו שצפות בי הרבה פעמים. איך אני יכול להתמודד עם זה?

שלום וברכה.

ראשית כל, הייתי ממליץ לגשת לתהליך של אימון, שבו יוכלו לעזור לך להתמודד עם אותם המחשבות והרגשות.

בתשובה שלפנינו נסקור את הרעיון האמוני שעומד מאחרי רגשות האשמה, וגם בזה תוכל למצוא מענה לשאלתך.

רגשות אשמה פירושם – היה אובדן ואני אשם בזה.. אני לא יכול להשלים כי עדיין החוויה של האשמה פעילה בתוכי ולא משתחררת בתוכי,

ולכן ההתאבלות או העצבות או הדיכאון שנובעים מהאובדן יכולים להישאר עם האדם שנים רבות.

להלן נתייחס לרגשות אשמה שיכולים להיות מהדברים הכי קשים, כמו אובדן וכדומה, וכמובן שהדברים נכונים גם לגבי דברים קלים יותר.

חז"ל לימדו אותנו, ש"גזירה על המת שישכח מן הלב", ואפשר לומר שכן הוא גזירה על האובדן שיישכח מן הלב.

לא המציאות של המת, אלא הכאב יישכח. כי יש טבע של השלמה של החיים, יש השלמה, החיים ממשיכים, יש אחריות לילדים אחרים, לבן זוג, להורים, החיים ממשיכים.

זה איום ונורא האובדן, ולפעמים הוא טרגדי.. אבל המקום הזה קרה בהשגחה פרטית, הקב"ה עשה את מה שעשה, אז צריכים את ההשלמה.

הנקודה של האשמה, היא חוויה תוהית – חוויה לא נכונה.

כי אם יש אשמה אמיתית, יש אפשרות לתשובה, יש אפשרו לתקן את מה שקרה. התשובה היא נותנת מענה לאשמה.

טעית? אתה אשם? אם טעית, אם קרה בגללך משהו, את מה שקרה אי אפשר לתקן, אבל את האחריות והטעות אפשר לתקן.

תשובה היא כח פנימי מאוד חשוב, שהמשמעות שלו – למדתי מהטעות, התחרטתי על הטעות, על מה שטעיתי ועשיתי לא בסדר, את התוצאה אני לא יכול לשנות, וממילא שאדם לומד מהטעות שלו ומתחרט, ומקבל מכאן ולהבא לחיות אחרת, נמחל לו.

אבל, אם ישאל האדם, הרי התוצאה שקרתה – קרתה?

על זה יש לנו את אותו מאמר חכמים חשוב "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

היית חייב, על ידך גילגלו חובה.. אם אתה זכאי על ידך מגלגלין זכות..

על זה שמגלגלין דרכך, בגלל שטעית ובחרת לא נכון והיית אשם, וגלגלו דרכך חובה, זה אומר שאתה לא בסדר, ועל זה אתה צריך לעשות תשובה. אבל עצם מה שגלגלו דרכך חובה, זה אומר שזה היה צריך לקרות.

אם לא על ידי הטעות שלך, זה היה קורה על ידי מישהו אחר, ובצורה אחרת..

זה נותן לנו יסוד מאוד גדול, שבסופו של דבר, גם בדבר הכי קשה במציאות, שזה אובדן, שאתה חושב שהיית אשם, ויש לך חלק בזה, זה טעות מאוד גדולה לחשוב, שאם אתה לא היית טועה הדבר לא היה קורה.

אתה לא יכול לגזור בבחירתך החופשית גורל של מישהו אחר, אתה הוא רק אדם, אין לך הזכות לגזור גורלות.

אנחנו אנשים מאמינים ויודעים שהקב"ה מנהל את העולם, וממילא בשפה הנפשית – מה שהיה צריך לקרות, היה קורה, דרכי או לא דרכי, כי האדם הוא רק מגלגל, מתגלגל דרכו, אבל יש מי שקובע.

נקודה נוספת, מובאת באגרת הקודש של אדה"ז,  אומר שם אדה"ז כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, והוא שואל שאלה פשוטה, למה כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה? הרי הוא פגע בי.. אז אני צודק שאני כועס עליו..  למה אני עובד עבודה זרה.. הוא יכל לא לעשות את זאת?

עונה על זה אדה"ז,

הוא בעל בחירה, על הבחירה שלו הוא היה צריך לעשות תשובה, אם לא יעשה תשובה הוא יקבל עונש על זה שבחר ברע, על טעות עושים תשובה או מקבלים עונש.

אבל את מה שאתה עברת על ידו, זה היה צריך לעבור עליך, היית צריך לעבור איזה סבל או חובה, רק גילגלו את זה דרכו, ואם זה לא היה על ידו, זה היה קורה על ידי מישהו אחר.

ולכן, אדם שנפגע הוא צריך להבין, שבכל מקרה הוא היה נפגע, אבל הוא לא באמת אשם.

זה ההסתכלות מהמבט של הנפגע – שהוא לא מאשים אחרים.

ואותו דבר הוא בצד השני של הדבר, של הפוגע – אני הפוגע, אני שבחרתי, עשיתי טעות, בחרתי לא נכון ועשיתי טעות, והטעות נראית לגבי האחר נוראית, טרגדית, אני לא יכול לשאת את העובדה שבגללי קרה דבר כזה או אחר.

וכיוון שאני לא יכול לשאת את העובדה, אני מרגיש אשם, לא יכול לסלוח לעצמי, לא יכול לסבול את עצמי על הרוע שעשיתי, לא מבין שטעיתי אבל אני יכול לתקן את זה.

גדולה תשובה, חזל לימדו אותנו, שמביאה חיים לעולם, גדולה תשובה, ונשתמש באותו מאמר חזל – שמביאה חיים לטועה שעשה תשובה, לאשם שעשה תשובה, זה מביא לו חיים.

למה? כי תיקנת וחזרת כאילו לא עשית, לשלימות. ואולי הצער יביא שתלמד מזה, וזדונות נעשים זכויות.

אז מה השאלה הנוראית? אבל בזמן שטעיתי ובחרתי לא נכון, ולא נזהרתי, קרה לאחר בגללי משהו וזה קרה לו..

מה התשובה לזה? אני חייב לדעת שעל האחריות שלי אני צריך לתקן, על הבחירה שלי, אבל מה שקרה לאחר היה צריך לקרות בכל מקרה.

כי מה שקרה לאחר, רק גלגלו דרכי, אבל בעצם אם זה לא היה מתגלגל דרכי זה היה על ידי מישהו אחר. כי מה שעובר על מישהו צריך לעבור עליו, כי הכל בהשגחה פרטית.

זה היסוד של התפיסה של השלמה, אם קרה משהו כך היה צריך לקרות, הקב"ה מנהל את העולם, נכון שהוא משתמש בבני אדם, הוא מגלגל דרכם, אבל לא בני האדם חורצי גורלות של אחרים. הקב"ה הוא היחיד שחורץ גורלות, ואם קורה משהו, היה צריך לעבור את זה.

ולכן מובן, שאין מקום לרגשות אשמה, אין מקום להאשים את עצמך, כי צריכים לדעת שהקב"ה הוא מנהל את העולם, והוא זה שמחליט מה יקרה עם כל אחד.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].