במסכת בבא מציעא, דף יו"ד עמוד א', מובא שארבע אמות של אדם קונות לו, ולגבי המקומות שבהם הן קונות, ישנם כמה חילוקים.

מטרתה של תקנה זו היא בכדי "דלא אתי לאנצוי" – שלא יבואו לריב אחד עם השני, תיקנו להם שברגע שהגיע החפץ כבר לארבע אמות של האדם, קונות לו את החפץ וכדומה.

ומסביר הרבי, בקונטרס ענינה של תורת החסידות, שלמרות שהתקנה היא בעצם על החפץ שמונח בד' האמות של האדם שיוקנה לו, מ"מ בשביל קנין החפץ, הקנו לו חכמים את הד' אמות עצמם ועשאום כמו חצירו.

[על הנחה זו – מציין הרבי בהערה שבאבני מילואים ס"ל סק"ה כתב, שלדעת הרמב"ן (גיטין עח, א) לא הקנו חכמים את מקום הד"א עצמם, כ"א – את החפץ המונח בו. עיי"ש.

אבל ראה באבני מילואים שם שלדעת הר"ן (גיטין שם) הקנו את הד"א עצמם  (וכ"מ בריטב"א (גיטין שם – בתירוץ הב'). שו"ת הר"י מיגש סק"ו).]

ומסביר שם עוד הרבי, שהסיבה שהקנו את הד' אמות עצמן, למרות שמצד הטעם שלא יבואו "לאנצויי" – נוגע רק שהחפץ עצמו יהיה קנוי, ולא נוגע לכאורה שהד' אמות עצמן יהיו קנויות לו לאדם, הוא מצד שלא רצו להקנות את החפץ באופן שיהי' כ"הלכתא בלא טעמא" לגמרי[1], ולכן הקנו את הד"א שעל ידן יקנה את החפץ. ואז נמצא, שיש הלכה יחד עם הטעם, והיא לא נשארת הלכה ללא טעם לגמרי.

ועל ידי תקנתם של חכמים שהד' אמות של האדם קנויות לו, עי"ז ובמילא קונות לו את החפץ המונח בהן בתורת קנין חצר (ולכן, קטן שאין לו חצר, אין לו גם ד' אמות).

אלא, שזה מה שהקנו חכמים להאדם את ד' אמותיו – הוא רק לצורך קנין חפץ המונח בהן, ולא לענין אחר, ולכן יש דעות שד' אמות אינן קונות בגניבה, למרות שעשו אותם  כחצירו, כי אינן כחצירו לכל דבר, אלא לצורך קנין החפץ באופנים מסויימים.

ולמרות שמהות הקנין של ד' האמות הוא מהטעם של קנין חצר, ולכן קטן שאין לו חצר אין לו גם ד' אמות, עדיין ישנה עדיפות מסוימת בקנינן של הד' אמות על קנין החצר.

והוא שחצר שאינה משתמרת היא לא יכולה לקנות לאדם, עד שהוא יאמר "זכתה לי שדי", ואילו הד' אמות של האדם, למרות שאינן משתמרות, אין צורך לאדם לומר "זכו לי ד' אמות אלו" וכדומה, אלא הן יכולות לקנות לאדם אפילו שלא מדעתו ורצונו כלל.

ועל זה, מביא הרבי שאלה – "וצריך ביאור: מכיון שכל הקנין דד"א הוא מטעם קנין חצר (ובנוגע לד' האמות עצמם – גרועים הם מחצר, כנ"ל שאינן קנויות לו כ"א לצורך קנין החפץ), איך אפשר שהקנין דד"א יהי' אלים (-חזק) מקנין חצר?"

למרות שהבית יוסף מתרץ, שמאחר שתיקנו כבר חכמים מהטעם "דלא אתי לאנצויי" – שיקנו הד' אמות, לא ראו לחלק בין אמר שיקנו לו או לא אמר שיקנו לו, כי עדיין יכול להגיע  מצב של "אנצויי".

אך על זה עדיין קשה, מכיון שסוף סוף מה שתיקנו שד' אמות יהיו קונות הוא ע"י שעשאון כחצירו, הרי א"א לכאורה שיהיו קונות באופן שחצר עצמו אינו קונה?

וכדי לענות על שאלה זו, מבאר הרבי את מהותה של הלכה זו לפי איך שהיא מתבארת בתורת החסידות [ואריכות מיוחדת קיימת בקונטרס זה, להסביר ולבאר כיצד תורת החסידות היא מבארת ומגלה את העומק הקיים בכל עניין ועניין, בכל חלק מן הפרד"ס, ע"ש באורך.]

וזהו תוכנה הכללי של התשובה: בד' אמותיו של אדם מתפשטת בחי' היחידה שבו. ולכן קונות לו לאדם שלא באמירתו ודעתו, כי בבחי' היחידה אינו נוגע ענין הדעת והשכל. אלא שהתפשטות היחידה בד' אמותיו היא בשביל קנין חפץ – הקנאת דבר גשמי שמחוץ לאדם:

הכחות של האדם עצמו, בכל ד' הבחי' נרנ"ח שבו – ארבע אמות, אין ביכלתם להמשיך ולגלות את בחי' היחידה.

ורק כשהכחות באים לברר איזה דבר גשמי שמחוץ להאדם – הקנאת חפץ לרשותו של האדם (בכדי לבררו ולזככו ע"י שישתמש בו לשם שמים) – אז דוקא מתגלית בהם בחי' היחידה[2].

ויהי רצון, שנפעל בתוכנו לגלות את בחינת היחידה בגלוי, שהיא תביא ותגלה בעולם את בחינת היחידה הכללית – מלך המשיח, מהרה יגלה אמן כן יהי רצון.