בפרק ראשון בפרקי אבות ישנה את הוראת המשנה: "עשה לך רב וקנה לך חבר".
רב הוא סמכות רוחנית אדם בעל ידע תורני המורה ומלמד מה צריך לעשות בחיי היום־יום בתחום הרוחני וההלכתי. הרבי הדגיש פעמים רבות את חשיבות קיום ההוראה "עשה לך רב" שפירושה שלכל אחד צריך להיות 'משפיע' שידריך אותו וילמדהו כיצד להתנהג.
לצד הציווי "עשה לך רב" חז"ל מורים לאדם גם לקנות לו חבר. מהי המעלה המיוחדת של הקשר החברי לענייני עבודת ה'?
כדי להבין את מעלת הקשר החברי כדאי להיזכר במובא ב'היום יום' (כ' בטבת): שכאשר שניים משוחחים יחד בענייני עבודת ה' של השני – הרי זה שתי נפש אלוקית מול נפש טבעית אחת.
הקשר החברי שונה מן הקשר בין התלמיד לרבו דווקא משום שבין החברים אין אחד שהוא בעל סמכות כלפי רעהו. הקשר ביניהם הוא קשר של שותפות וקרבה חברות ואהבת ישראל. ההשפעה של קשר כזה נוצרת מתוך ש"משוחחים יחד". זו השפעה הדדית מתוך אכפתיות ודאגה חסידית אמיתית של איש לרעהו.
תפקידו העיקרי של החבר – להקשיב. הוא איננו אמור לשמש בעל סמכות כלפי חברו בן שיחו. אם הוא נתפס כ'סמכות' ולא כ'אוזן קשבת' פירוש הדבר שהיחסים בין השניים אינם היחסים שאליהם התכוונו חז"ל בהדרכתם "קנה לך חבר".
חברים אינם אמורים 'להנחית פקודות' זה על זה או להכתיב זה לזה איך להתנהג. גם שיחות מוסר אינן מתפקידם. בזמן שיחה בין חברים כל חבר מקשיב לחברו מתעניין בו ובדברים שהוא משמיע. בכוחה של השיחה המשותפת לסייע רבות.
ההתעניינות האמיתית באדם ובדבריו גורמת למְדַבר להרגיש שהוא חשוב למישהו שיש אדם אחר שאכפת לו ממנו. לצד ההקשבה נודעת חשיבות גם למילים הטובות שהחבר משמיע באוזניו אחרי ששטח לפניו את רגשותיו ולעיתים צרותיו. העידוד שמגיע מֵחָבר ממישהו שדואג לנו – עשוי לפתור בעיות שנוצרו או למנוע מהן להיווצר לכתחילה. התמיכה החברית היא־היא ה'נשמה' (היינו המהות) של הקשר שאליו התכוונו במילים "קנה לך חבר".

לא להנמיך
ה'חברות' היא ערך עליון בחיים יהודיים ובמיוחד בחיים של חסידים.
צריך להיזהר מאמירת מוסר לחברים. איש מאיתנו אינו מושלם. אם עולה בדעתנו להטיף מוסר לזולתנו כדאי שניזכר באמור בגמרא במסכת ערכין: "תְּמֵהַנִי אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו "טול קיסם מבין שִׁנֶּיךָ" אמר לו "טול קורה מבין עֵינֶיךָ"!"... אחרי שנזכרנו נוכל לשקול אם אכן ראוי שנעשה זאת או מוטב לבטל את הרעיון ולא להוציאו אל הפועל.
נשאל את עצמנו: האם אני מתנהג כראוי בכל התחומים? יש להניח שאם נשיב לעצמנו תשובה כנה כולנו יודעים איזו תשובה היא תהיה. ואם אינני עושה הכול כראוי – מניין לי הזכות או הסמכות לתבוע זאת מזולתי?!
ולא זו בלבד: הרי הטפת המוסר מבטאת ביקורת כלפי הזולת. אנו טוענים כנגדו שבעניינים א ב ג – הוא מתנהג שלא כראוי. אנו מונים את חסרונותיו (להבנתנו). וכיוון שאנו מתמקדים בהם אנו כביכול מציגים את קלונו דווקא והוא מרגיש מושפל. ככל שאנו מונים חסרונות רבים יותר ההשפלה שהשומע חש הולכת וגוברת. האם מותר לבזות חבר? להשפיל אותו? ודאי לא! אבל אם לא נוכיחו – כיצד נוכל לעזור לו? הרי כל רצוננו לעזור?! כדי להושיט לחבר עזרה אמיתית – נלך בדרך אחרת: נפרגן לו נזכיר ונדגיש מעלותיו ונעודדו וגם כשנציע לו עזרה – נציע אותה בעדינות. אין ספק שדרך זו תועיל לחבר יותר משתועיל לו התוכחה (אם בכלל).
המציאות מוכיחה שכאשר נמנעים מהטפת מוסר ויוצרים קשר של חברות אמיתית גם עבודת ה' יוצאת נשכרת.
כשאדם מרגיש שמותחים עליו ביקורת הוא 'מתכווץ' וממילא לא משתף בחייו במחשבותיו ובצרותיו. לפעמים אנו חושבים שאם החבר מתנהג שלא כראוי השמעת ביקורת שיש בה אמת יכולה לעזור לו – אולי בעקבותיה הוא 'יתעורר' ויתקן דרכיו?! חשוב להבין שגם כאשר נעשו מעשים שלכאורה ראוי למתוח עליהם ביקורת מוטב שלא 'לתקוף' את האדם ולהטיף לו מוסר. התעניינות ואכפתיות עשויות לרומם אותו (לעומת הביקורת שתגרום לו לחוש מושפל) וכשירגיש מרומם – ימצא בתוכו כוח ורצון להשתפר להתקדם ולתקן.
זו המשמעות העמוקה של הפתגם המובא ב'היום יום' שנקרא בשבוע הבא (י"ב בסיוון): "אהוב את הביקורת כי היא תעמידך על הגובה האמיתי" – ביקורת שאפשר לאהוב אותה היא ביקורת שמרוממת את האדם לגובה ולא משפילה אותו.

הקשבה ואכפתיות
שיחה מתוך אכפתיות אמיתית והזדהות יוצרת קשר אמיתי ועמוק; מה שאין כן שיחה שאין בה אותה אכפתיות – שיחה כזו הקשר שתצליח ליצור (אם בכלל) יהיה קשר שטחי בלבד. אומנם ייתכן שהשיחה תהיה עמוקה למשל שיחה העוסקת בפילוסופיות עמוקות בחסידות אבל העומק יאפיין את השיחה עצמה ולא את הקשר שייווצר בעקבותיה: שיחה שאין בה אכפתיות אמיתית – גם הקשר שייווצר בעקבותיה לא יהיה אמיתי.
כאשר שני יהודים חסידים משוחחים כל אחד מהם צריך לזכור שכשם שהוא בנו של הרבי – כך גם חברו וכשם שמצבו שלו נוגע לרבי והרבי אוהב אותו אהבה עצמית – כך גם חברו ומצבו. אכן לא תמיד יש באמתחתנו עצה טובה לחבר ולפעמים הוא מציג לנו שאלות ואיננו יודעים מה נוכל להשיב עליהן ואולם ההקשבה עצמה ולצידה ההזדהות עם הקושי שלו – יכולות לפעול רבות.
ההרגשה ש"אכפת לו ממני" הוא תנאי לפתיחת הלב לשיתוף בעניינים אישיים ועדינים ובקשיים אמיתיים. שום אדם לא ירצה לשתף את מי שלא אכפת לו ממנו בענייניו האישיים. וכי מדוע שירצה?!
וכפי שמובא ב'היום יום' (כ"ה בסיוון): "דאגה בלב איש ישחנה ואמרו רז"ל שני פירושים: יסיחנה מדעתו ישיחנה לאחרים. ופירש הצמח צדק: לאחרים רק בגוף אבל מאוחדים איתו עימו שמרגישים את עניינו".
כאשר ייווצרו התנאים שיאפשרו שיתוף המשתף את חברו יצא נשכר. אפילו לא יקבל מענה מדויק לצורך או לקושי שהעלה בשיתוף עצמו תהיה תועלת מרובה והוא יעזור לו להתקדם ולהשתפר בתחומים רבים וכמובן גם בעבודת ה'.
בקונטרס 'היחלצו' המבאר באריכות את עניינם של אהבת ישראל וקשר החברות הרבי הרש"ב מפרט שלוש מעלות הטמונות בשיחה ובעבודה משותפת של שניים – בעבודת ה' – הנעשית מתוך חברות ואהבה וכך הוא כותב:
"אשר באמת יסוד ועיקר גדול בעוסקים בתורה ועבודה שיתחברו וידברו זה עם זה:
הן בעסק התורה הלוא 'ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו' כי לא יכול לומר אשר כפי שכלו הוא האמת וכששומע דעת חברו ומפלפלים זה על זה באמיתות הרי באים לאמיתת הדברים.
וכמו כן בענייני עבודה שמגלים נגעי לבבם זה לזה ומדברים בזה שיש בזה כמה פרטי הטוב.
הא' שיש כמה דברים שאינו מוצאם בעצמו מצד אהבת עצמו דעל כל פשעים תכסה אהבה ומכל שכן על חסרונות במידות וכדומה האהבה שאדם אוהב עצמו בטבעו מכסה על זה וחברו עוררו על זה.
ועוד זאת שכשמגלה נגעי נפשו בדיבור הינה בעת שמדבר בזה מצטער בנפשו מאוד מזה הרבה יותר מכמו שהצטער מזה קודם... עוד זאת כשמדברים יחד ממציא כל אחד עצות לזה איך לתקן ועושים הסכם בקבלה על להבא שיהיה כך וכך כו'. וההסכם אשר עושים שניים או רבים יש לזה חיזוק הרבה יותר מאשר ההסכם שעושה בפני עצמו
ונמצא שההתחברות בעובדי ה' הוא טוב מאוד בכמה פרטים...".