הנה דנו בדין זה באריכות גדולי הפוסקים, ולעניין מסקנא העלו שתי שיטות כלליות ויסודיות, שלפי שיטה אחת מותר לו להקטן, ולפי שיטה השנייה אסור לו.
ובתחילה נביא את מה שמבאר האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך בשולחן ערוך שלו, (אורח חיים סימן יד סעיף ב) שמביא לענין הלכה למעשה שהאשה כשרה להטיל ציצית בבגד מפני שהיא בכלל בני ישראל.
ויש מדמין ציצית לתפילין כמו שהנשים פסולות לכתוב [תפילין] מפני שאינ[ן] חייב[ות] בהנחתן כמ"ש בסי' ל"ט כך הם פסולות להטיל ציצית בבגד מפני שאינן חייב[ות] במצות ציצית. ולפי דבריהם אף קטן פסול להטיל ציצית בבגד ואפילו אם הגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית אבל הטוויה והשזירה כשר בנשים וקטנים אפילו לכתחלה לדברי הכל"
כלומר, שמביא את דברי אלו שמדמים את דין קשירת הציצית למה שאין הנשים יכולות לכתוב את התפילין, ולקשור אותם, כי כל מי שאינו מחוייב בהנחה שלהם, הוא גם כן לא יכול להתעסק בכתיבה ובתפירה, ומצד זה, מביאים הם, שכן הוא הדין לגבי הנשים במצוות הציצית – שמאחר שהם אינם חייבות בזה, הם לא יכולות לעשות את זה.
ולפי סברא הזו, הנה הדין יהיה אותו הדבר בנוגע לקטן שעושה את הציצית, שאין זה ראוי, ואין זה טוב, כי הוא עצמו לא מחוייב במצווה זו.
ופסיקתו היא - שהלכה כסברא הראשונה ומכל מקום טוב ליזהר לכתחלה כסברא האחרונה. היינו שמצד עיקר הדין, ההלכה היא כמו הסברא המתירה את עשיית הנשים, ובכל זאת, ראוי להחמיר ולהיזהר שלא יעשו זאת הנשים.
ובקונטרס אחרון, מפלפל בזה אדמו"ר הזקן באריכות, וזהו תוכן דבריו - שהגם דמגן אברהם סתם וקיצר כאן, מכל מקום על כרחך מוכח דמיירי הכי, דאם לא כן תיפוק ליה דצריך לשמה, כמו שיתבאר. ואין לומר דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד ומוכחא מילתא דלשם ציצית, ולכן אין לפסול הקטן כדמשמע בתוספות גיטין פרק ב עיין שם, מכל מקום כיון דבש"ע פוסל אם הטיל סתם מכלל דלא סבירא ליה כהתוספות, אלא כמו שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה ליישב קושיית התוספות עיין שם. והרמב"ם שחולק על מה שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה כמו שנתבאר בסימן לב משום הכי מכשיר אם הטיל ישראל בלא כוונה, ודוק היטיב.
בדברי פוסקים נוספים מצינו התייחסות לדין זה, כמו בספר מחצית השקל, שמביא שקטן הדין שלו הוא כמו אשה.
דמהאי טעמא קטן פסול לכתיבת תפלין, והוא הדין ציצית להמחמירין דילפי ציצית מתפלין, והיינו עד שיהיה בן י"ג שנה והביא ב' שערות, כמו שכתב מ"א ריש סימן ל"ט.
במשנה ברורה, מבאר את הדברים בצורה ברורה וחדה, ראוי ונכון שלא לעשות לכתחלה הטלת הציצית בבגד של גדול ע"י קטן פחות מי"ג שנים אבל אם הוא בן י"ג שנים ויום אחד אף שלא הביא ב"ש אפילו לכתחלה אין להחמיר והארה"ח מיקל אפילו לכתחלה ע"י קטן וכ"ז דוקא בגדול עומד על גבו המלמדהו לעשות לשמה אבל בלא"ה אפילו אם כבר הטילם הקטן בבגד צריך להתירם ולחזור וליתנם.
אבל כל זה הוא רק לכתחלה - אבל בדיעבד מותר. ואפילו בלא עומד על גבה נאמנת לומר שהטילה לשם ציצית.
ובחיבורו ביאור הלכה, מבאר את הדברים ודן בזה בצורה רחבה יותר, וכותב שהטעם להצריך אנשים דווקא הוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ.
ומביא, שפשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו"ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו ויותר נ"ל דאפילו אם כבר נעשה גדול בן י"ג שנה אין צריך להתיר ציציותיו דהרי כדיעבד דמיא ובדיעבד אין לחוש להא דר"ת וכ"ז אם יודע בעצמו שהטילם אז לשמה. כי לו עצמו, אין בזה שום בעייה.
ולענין קטן מביא, שבשונה מאישה שהקלו בזה, הנה בקטן צריך עכ"פ דוקא גדול עומד על גבו ובח"א כתב קטן היודע לעשות לשמה יש להכשיר בדיעבד כאשה.
ומכל זה יוצא לעניין הלכה למעשה, שלכתחילה יש לקשור זאת באמצעות גדול שהגיע כבר לגיל מצוות, אולם בדיעבד אם גדול עומד על גביו ומורה לו לעשות לשם מצות ציצית - הרי זה כשר.
