בכמה וכמה מקומות בתורת החסידות מבוארת מהותה של ה"תורה והמצוות" שלמדו וקיימו האבות, שמזה משמע שבמובן מסויים, אכן היה קיים המושג של לימוד התורה וקיום המצוות עוד בתקופת האבות, בתקופה של קודם מתן תורה, וכפי שיתבאר לקמן.

מצינו שהאבות[1] למדו תורה, כמאחז"ל[2] "שזימן הקב"ה לאברהם אבינו ב' כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה" וכן "מימיהן[3] של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם וכו' אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו' יצחק אבינו וכו' יעקב אבינו וכו'"  ועם כל זאת, עיקר עניינם של האבות הם המידות שהורישו לכל ישראל[4].

למרות שלימוד התורה היה כבר לפני מתן תורה, עד אשר התורה אף נכתבה על ידם, כדברי הרמב"ם "וחיבר[5] בו ספרים והודיעו ליצחק בנו", אך כל זה לא היה בבחינת "תורה שבכתב" - מושג זה התחדש רק לאחר מתן תורה ובאמצעותו.

בחסידות מוסבר בכמה וכמה מקומות את המהות של אותה התורה שלמדו האבות, ואת המצוות שקיימו, שהפעולה שנפעלה בעולם היא שונה בהחלט מהפעולה שאנו פועלים כיום על ידי קיום התורה והמצוות.

בכמה וכמה מקומות מובא הביאור דלהלן,

כיון שלפני מ"ת הייתה קיימת הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, הרי כך היה גם לגבי התורה עצמה - שהיא הייתה בבחינת "עליון" - הרוחניות של התורה, בבחינת הבנה והשגה, אך העליון לא ירד אל התחתון - אל הכתיבה ואל הספר שכתבו - והוא לא הפך לחפץ של קדושה. ורק לאחר שבטלה הגזירה, התורה ירדה למעשה, תורה שבכתב, ויהודי שמחזיק בידו ס"ת הרי הוא "נוקט חפץ של קדושה[6]".

היינו שתורתם הייתה רק במובנה הרוחני, הם השיגו את הרוחניות של התורה, אך לא את התורה כפי שהיא יורדת לתוך המציאות כאן למטה בעולם, הם לא הצליחו להוריד את התורה לתוך המציאות הגשמית, כפי שאנו עושים כיום לאחר מתן תורה.

לפני מתן תורה  היה הלימוד "בכח עצמו" – השגת התורה הייתה במידה שנברא יכול להשיג ולהבין, לימוד בדרגת התורה שבהתאם לבריאה, ולכן יכולה הייתה התורה להיקלט עמוק, הלימוד יכול היה להיות אצלם באופן של "ישיבה" ("מימיהן[7] של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם") שלא שכחו הנלמד[8];

ואילו במתן תורה, נתן הקב"ה את "תורתו" הנעלית לגמרי מן הבריאה, דרגה שהנברא אינו יכול לקלוט בכוחות עצמו, ולפיכך נאמר ש"בתחילה[9] היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה" – שנתן הקב"ה את תורתו הבלתי מוגבלת באופן של מתנה, ומתנה זו קיימת אצל כל יהודי שאומר "נתן לנו את תורתו"[10].

ההבדל הפשוט בין לימוד התורה וקיום המצוות שלפני מתן תורה לבין לימוד התורה וקיומה לאחר מתן תורה הוא:

לפני מתן תורה היה קיום המצוות באופן של "אינו מצווה ועושה", ואילו לאחר מתן תורה הרי זה באופן של "מצווה ועושה". ע"י האבות המצוות קוימו רק מצד האדם ובכוחו, ללא ציווי הבורא[11].

בעבודתם הגיעו עד לדרגת שרש הנבראים, שהיא השלימות הנעלית ביותר שאליה מסוגלים להגיע מצד עצמם[12]. כל עבודתם היתה ברוחניות, מפני גזירת "בני[13] רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי"[14].

ומפני כל זה, לא השפיע קיום המצווה על החפץ שבו היא נעשתה, ולא נגרם בו שום שינוי במהותו ואיכותו מבריאתו - הוא לא נהפך לחפץ של מצוה. ההשפעה היחידה הייתה על האדם, מקיים המצוה[15].

ואף שהמצוות נעשו באמצעות חפצים גשמיים – לא היתה להן כל השפעה על הגשמי עצמו, והוא נשאר בחומריותו כמקודם[16].

קיום המצווה בגשמיות היה משום שהיו "מרכבה" לאלקות גם באברי גופם, שלכן עבודתם הרוחנית חדרה בכל מציאותם עד שהתבטאה גם בדבר גשמי, אבל לא הייתה הכוונה לפעול בתוך הגשמי; הגשמי היה רק ביטוי של הענין הרוחני.

עבודת המצוות היתה ברוחניות נפש האדם, בעולם, ועד להיותם מרכבה של אצי' - עולם שכולו רוחניות. כי כל מצווה מהותה היא אלקות ורוחניות, ויש בה משמעות מיוחדת המביאה לידי זיכוך והתעלות של הרוחניות אשר בעולם, בשכל וברגש של האדם, והעשיה שמוצאים אצלם טפילה לענין הרוחני[17] כדלעיל[18].

לעת"ל משיח ילמד תורה את כולם, אפי' את האבות ומשה רבינו[19].