נושא זה הוא רחב ויסודי, וישנם בזה כמה וכמה ביאורים מהרבי מה"מ, ולהלן אעשה סקירה קצרה על מהותם של דברים.
ישנו הבדל פשוט בין לימוד התורה וקיום המצוות שלפני מתן תורה לבין לימוד התורה וקיומה לאחר מתן תורה הוא:
לפני מתן תורה היה קיום המצוות באופן של "אינו מצווה ועושה" , ואילו לאחר מתן תורה הרי זה באופן של "מצווה ועושה". ע"י האבות קוימו המצוות רק מצד האדם ובכוחו, ללא ציווי הבורא .
בעבודתם הגיעו האבות עד לדרגת שורש הנבראים, שהיא השלימות הנעלית ביותר שאליה מסוגלים להגיע מצד עצמם .
כל עבודתם היתה ברוחניות, מפני גזירת "בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי" .
ומפני כל זה, לא השפיע קיום המצווה על החפץ שבו היא נעשתה, ולא נגרם בו שום שינוי במהותו ואיכותו מבריאתו - הוא לא נהפך לחפץ של מצוה, וההשפעה היחידה הייתה על האדם, מקיים המצוה .
ואף שהמצוות נעשו באמצעות חפצים גשמיים – לא הייתה להן כל השפעה על הגשמי עצמו, והוא נשאר בחומריותו כמקודם .
קיום המצווה בגשמיות היה משום שהיו "מרכבה" לאלקות גם באברי גופם, שלכן עבודתם הרוחנית חדרה בכל מציאותם עד שהתבטאה גם בדבר גשמי, אבל לא הייתה הכוונה לפעול בתוך הגשמי; הגשמי היה רק ביטוי של העניין הרוחני.
עבודת המצוות הייתה ברוחניות נפש האדם, בעולם, ועד להיותם מרכבה של אצילות - עולם שכולו רוחניות. כי כל מצווה מהותה היא אלקות ורוחניות, ויש בה משמעות מיוחדת המביאה לידי זיכוך והתעלות של הרוחניות אשר בעולם, בשכל וברגש של האדם. והעשיה שמוצאים אצלם טפילה לעניין הרוחני כדלעיל .
לכן גם, מסביר הרבי, לא היה נוגע כ"כ באיזה דבר גשמי תתבצע המצווה , מעשה המצוות בגשמיות לא היה אז מדויק לפי כל פרטי הפרטים כקיום המצוות לאחר מתן תורה;
כמו למשל עבודת יעקב אבינו באמצעות המקלות , שבזה המשיך את אותן המשכות עליונות שאנו ממשיכים ע"י מצות תפילין, ועכ"ז, בזמן שסיים, נותרו המקלות ללא כל קדושה .
משא"כ קיום המצוות שלאחר מתן תורה – עושה את הגשמי עצמו לקדוש, ולכן חלה עליו קדושה אף לאחר שנעשתה מצוותו. קיום המצוות הוא בכוח הבורא, שמעל להפרדה בין רוחניות לגשמיות, ובכוח זה יכול יהודי לקיים את המצוות באופן זה, כי הוא מקיימן משום שהן ציווי ה'.
ולכן העיקר איננו כוונת המצוות, אלא מעשה המצוות בפועל, אשר הוא מביא לידי התחברות עם מצווה המצוות .
כי בשעת מתן תורה בטלה הגזירה, וכפי שאמר הקב"ה "ואני המתחיל" – "וירד הוי' על הר סיני", "ואל משה אמר עלה אל ה'" – ועתה, איפוא, לאחר מתן תורה, אפשר גם באמצעות דבר גשמי להגיע ולהתאחד עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא כביכול, משום שדבר זה הוא בכוחו של הקב"ה . ולכן אפשר לשנות גם את החפצים, לחפץ של מצוה, או רחמנא ליצלן להיפך .
ומכיון ש"מעשה אבות סימן לבנים", ניתנה לאבות מצוה אחת בדוגמת המצוות שלאחר מתן תורה, והיא מצוות מילה, ההופכת את הגשמי – לקדוש. וראה להלן, פרק: מצוה אחת כלאחר מ"ת - ברית מילה .
*
על דרך הפשט מסתבר לומר שקיום כל התורה ע"י האבות היה חומרא שקיבלו על עצמם, ואין בכלל (ובכוח) קבלה זו להפקיעם מדין בני נח (והלשון "גירות" שמצינו אצל האבות היא רק בנוגע להוסיף על הנהגת ב"נ — על דרך שם המושאל).
ובדרך הפשט אין קבלת האבות מחייבת את השבטים לקבל חומרא זו על עצמם, על כל פנים כשלא היו בסמיכות ליעקב . עד שזה נחשב לזכות מיוחדת "עקב אשר שמע אברהם בקולי"
לאידך, ע"פ דברי חז"ל שאומרים שהאבות קיימו את כל מצוות התורה, למרות שלא נצטוו על כך, ונאמר אצל אברהם "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", הרי הסברא נותנת שגם יעקב קיים "יצוה את בניו" - את כל בניו, וכפי שכותב רש"י במפורש בפירושו על הש"ס "שבני יעקב שומרי מצוות היו, דאע"פ שלא ניתנה תורה מקובלין היו מאבותיהן ".
וכן מצינו שהשבטים היו מחויבים במצוות, ובפרט למאן דאמר דקיימו כל התורה ונעשית כולה בגדר נדר, שישנה דעה וסברא שהיו האבות חייבים בנדר, ועוד (ועיקר?): יש לומר אשר נדר לה' (בדברים שבין אדם למקום ועד"ז - לקיים כל התורה) יש בזה גדר דעבודת השם דבודאי כשבן נח עושה מעשה מסוג זה עושה מצוה אף שלא נצטווה על מעשה זה .
*
ע"פ המבואר לעיל, מובן שקיום מצוה (הן על ידי האבות והן על ידי השבטים) שלא נצטוו עליה, אינו יכול להוות סתירה למצווה שנצטוו. וברור, שבמקרה שסותרים הדברים, הרי הם לא קיימו את המצוה שלא נצטוו עליה. ובסגנון אחר: במקרה זה, מחייב קיום התורה שלא לפעול לפי ההידור והחומרא .
קיום המצוות שלהם היה במצוות כאלה שגם לפני מתן תורה ייתכן קיומן בדומה לאחר מ"ת (אלא שעדיין לא נצטוו עשייתן); משא"כ מצות שכל גדר קיומן התהווה רק על ידי הציווי — אין מתאים לומר שקיימו אותן לפני מ"ת .
מכיוון שמעשי האבות הם נתינת כוח לבנים, היה צריך שלפחות מצוה אחת של האבות תהיה בדומה לגמרי למצוות שלאחר מתן תורה, והיא תיתן את הכוח לשאר המצוות;
המצווה המתאימה ביותר היא מצוות מילה, שהיא המצווה המצטיינת ביצירת קדושה בגשמיות. המצווה פועלת באבר עצמו והוא אינו רק אמצעי. וכן מעלתה של המצווה היא שפעולתה אינה רק בשעת הקיום אלא היא נמשכת באופן תמידי כל חייו של האדם. ומכיון שעניינים אלו היו גם לפני מ"ת, לכן נבחרה מצווה זו דווקא .