בשיחה האחרונה ששמענו עד כה מהרבי בקשר לחג שבועות (בשבת פרשת במדבר תשנ"א), הרבי עומד על הקשר בין חג שבועות ליום השבת.
בששת ימי החול האדם חסר מנוחה: הוא עסוק ברדיפה ובשאיפה להשלים את חסרונו. לעומת זאת, יום השבת הוא יום המנוחה – מנוחה מעבודה פיזית ולצידה גם מנוחה ורגיעה נפשית. ביום השבת יהודי צריך להרגיש שהכול נמצא בשלמות, כל מלאכתו עשויה, מתוך שלמות ותענוג – "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיה נח, יג).
מנוחה זו היא גם עניינו של חג מתן תורה, שהביא מנוחה לעולם (ואף היה ביום שבת), כיוון שהיא התכלית שלשמה נברא העולם, וכאשר תכלית הבריאה גלויה, נעשית מנוחה בכל העולם.
תענוג מביא מנוחה
אם ננסה לנתח את הדברים בכוחות הנפש, כפי המבואר בחסידות, נוכל להסביר את הרעיון. בעל־מודע של כל אדם מצויים ופועלים שני כוחות מרכזיים: 'תענוג' שעניינו מנוחה ושלמות, ו'רצון' שהוא שאיפה להשלים את החסר. תנועת ה'רצון' בנפש מנוגדת בכיוונה לתנועת ה'תענוג'. ה'רצון' נובע מתחושת חוסר – התחושה מעוררת באדם 'רצון' למלאו, והיא הפוכה מהמנוחה והרגיעה של כוח ה'תענוג'.
ביום השבת שבו הכול קיים בשלמות, מתגלה ה'תענוג', ואילו בששת ימי החול שבהם האדם עסוק בעיקר בהשלמת מחסורו, בא לידי ביטוי כוח ה'רצון'.
האדם במהותו 'מהלך' – מתקדם ומשיג יעדים במהלך חייו. הדבר שמעורר את ההתקדמות והשינוי הוא כוח ה'רצון' והשאיפה, אך אחד העקרונות החשובים המאפשרים לאדם הליכה והתקדמות אמיתית ויציבה, ללא משברים ותסכולים, הוא שאֶל ה'רצון' יתלוו תדיר תחושת 'תענוג' פנימי ומנוחה.
כוח 'רצון' שעוצמתו רבה מדי והוא איננו מווסת ואינו מאוזן, מעורר התנגדות לרוגע ולשלווה. במצב כזה הנפש חשה כל הזמן תחושת חוסר קיצונית, וממילא 'רצון' חזק לעוד ועוד; וכל עוד אין היא מצליחה למלא את החוסר, היא חשה מתח ואיום. לעומת זאת 'רצון' מווסת ומאוזן אינו מטלטל את האדם טלטול קיצוני.
אומנם גם באדם שהצליח לפתח בעצמו שלמות עצמית – ערכו העצמי ברור לו ואיננו מותנה בגורמים חיצוניים, והוא יודע את מטרתו ותכליתו – יכולים להתעורר רצון להתקדמות או תחושה שמשהו חסר לו ולהניע אותו לפעולה, אבל הם לא יעוררו בו תחושה שנשקף איום לקיומו.
עלינו לזכור שחוסר השקט הפנימי מיותר ואיננו מועיל. הוא אינו מקדם את האדם למימוש תפקידו ושליחותו בעולם. אדרבה, המנוחה והרוגע הם שמביאים את האדם לשלמות אישית ולהצלחה בהתמודדות עם האתגרים השונים.
בשיחה האמורה הרבי מבאר במילים ברורות כיצד ההכרה בתכלית האלוקית מביאה את המנוחה המוזכרת:
"כפי שהוא בפשטות הדברים, בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש'אני נבראתי לשמש את קוני'), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, כיון ששינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי פרטים שבחייו גורמים אי־שקט תמידי, ש'שובר' אותו;
דוקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, ובמילא – לשלימות האדם, וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.
ויתירה מזו: זה מביא מנוחה לא רק להאדם עצמו, אלא גם לכל הענינים שהוא עושה בעולם, שהם נעשים בשלימות יתירה וביתר הצלחה כאשר הם נעשים מתוך מנוחה, עד שזה מביא מנוחה בכל העולם כולו".
תענוג של גאולה
המנוחה וה'תענוג' ביום השבת הם כעין המנוחה והשלמות שתתגלינה בגאולה. ששת ימי החול הם כנגד "שית אלפי שנין" של קיום העולם, שבהן אנו עסוקים במילוי רצון ה' בעולם, אך הגאולה, הנמשלת לשבת, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", היא הזמן שבו מתגלים השלמות והתענוג האלוקי.
מכך מובן שאחד מהעניינים שיתגלו בשלמות בגאולה האמיתית והשלמה הוא גם כוח ה'תענוג' האמיתי שבאדם.
זהו גם הפירוש בדברי הרמב"ם שלעתיד לבוא "המעדנים יהיו מצויים כעפר" (ראה גם שיחת י"א בניסן תשמ"ה). לעתיד לבוא התענוג יתגלה בצורתו השלמה ביותר. אומנם השלמות תתבטא בגשמיות (כדברי הרמב"ם), אך גילוי זה יהיה ביטוי וסמל לגילוי העיקרי – ברוחניות.
ידיעת האלוקות בעתיד לא תהא כלימוד בימינו. הלומד לא ירגיש ש"קנה" ידע וחוכמה, שכביכול חיצוניים לו. הלימוד יחבר את הלומד אל מהותו הפנימית והעמוקה ביותר, הלא היא הנשמה שנתן בו הבורא. כאשר ייווצר החיבור הזה, האדם יחוש שלמות פנימית ושלווה, ותענוג עילאי שנובע מעצם הנוכחות האלוקית.
בעומדנו בערב חג קבלת התורה, שבו נקבל את התורה מחדש, כולל ה"תורה חדשה מאיתי תצא", שהיא תורתו של משיח, נזכור שלימוד התורה צריך להיות מתוך שלמות ותענוג. זאת גם על ידי שנתעורר מחדש להכיר בתכלית האמיתית של העולם בכלל ושל העבודה הפרטית שלנו בפרט, ולפעול מתוך מנוחה ושלמות.
