כדי להבין כל זאת, צריכים אנו לבאר ענין מסויים כהקדמה:

חז"ל (ב"ר פי"ג, ט. ועד"ז בירושלמי תענית פ"ג ה"ג) כותבים על הסיבה לכך שהגשמים באים מלמעלה, שא' מהטעמים לכך הוא בכדי "שיהו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה".

כלומר, זה שהפרנסה של הבריות היא תלויה בגשמים מלמעלה, ולא בדבר שיש ביד האדם לעשות בעצמו, כמו שבארץ מצרים השקאת השדות היא "ברגלך", היא בשביל שיפעל באדם הכרה טובה בזה שכל הפרנסה והחיות של האדם היא רק ע"י הקב"ה עצמו.

ובדרך אגב, זה המעלה של ארץ ישראל על שאר הארצות, כדברי הגמ' במסכת תענית (י, א.) "ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח", שבארץ ישראל ניכר בגלוי שכל השפעת החיות מלמעלה היא אך ורק ע"י הקב"ה, משא"כ בחו"ל אפשר לטעות שיש תפיסת מקום גם ל"שליח", וגם לכשרונות ומעלות האדם וכולי.

ועל דרך זה הוא בנוגע לפרנסה, שאמרו חז"ל שמפתח של גשמים ופרנסה לא ניתן ביד שליח, כי באמת כל פרנסת האדם היא באה רק מהקב"ה עצמו.

כי באמת, אין תפיסת מקום לשום דבר שהוא חוץ ממנו יתברך, וגם לא ללבושים של הטבע שבהם האדם עושה ופועל כדי שיוכל לקבל את הפרנסה שלו.

אלא, שהקב"ה רוצה ש"יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" בעסק הפרנסה, אך ורק כדי לקיים את הציווי - "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך".

ובאמת, לא רק שהאדם יודע שעצם ההשפעה שהוא מקבל היא מגיעה מלמעלה, ברכת ה' שהיא דווקא תעשיר, וכל המעשים שלו הם רק כלי קבלה לברכת השם, אלא יתר על כן, שגם ה"כלים", אין להם חשיבות אפי' בתור כלים ולבושים להכיל ברכת ה', ואינו עושה אותם אלא מחמת ציווי הקב"ה, ואם כן הרי הם טפלים לגמרי לברכת השם, שהיא ברכה שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.

אלא, שהכרה זו עצמה יכולה להיות בב' אופנים, וכפי שמבאר הרבי בלקו"ש חל"ט, שיחה לפרשת תבוא, וזה לשונו הקדושה:

"אמנם הכרה זו גופא אפשר להיות בב' אופנים:

א) מעשי האדם ולבושי הטבע אין להם חשיבות כלל. דכשם שבהנהגה נסית נראה ונגלה בפועל שחוקי הטבע אין להם מציאות כלל — הרי באותו האופן ממש הוא גם כאשר ההשפעה מהקב"ה באה ע"י לבושי הטבע, וכמו המן שירד מן השמים;

ב) אף שמעשי האדם והכלי שעושה אין להם תפיסת מקום מצד עצמם ועושה זאת רק מפני ציווי ה', הרי מחמת ציווי ה' גופא יש להם חשיבות, שעל ידם מתקיים רצונו יתברך.

בסגנון אחר: האמונה שלו היא בודאות גמורה שהכל בא רק מהקב"ה, ובמילא הרי הוא בבטחון גמור בהקב"ה שהוא יתן לו הכל מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, אבל גם ענין זה שהקב"ה ציוה שיעשה מעשה בזה בטבע, הוא יודע שגם זה בכוונה מכוונת, והיינו לידע ולהכיר שגם הטבע עצמו ועשיית האדם בזה, באים מאתו ית', מלבד עצם ההשפעה שבאה מהקב"ה".

ומסביר הרבי בהמשך שם, שהאופן השני, הוא מבטא יותר את השיטה שהתחדשה ע"י אדמו"ר הזקן – מייסד שיטת חסידות חב"ד.

שהחידוש שנתגלה ע"י הבעש"ט בתורת החסידות הכללית הוא — תוספת חיות כללי בקיום התומ"צ. וכמו החידוש בעניין האמונה, שהיא בכללות עניין מקיף.

ואדמו"ר הזקן בגילוי תורת חסידות חב"ד חידש (בהמשך לגילוי תורת החסידות הכללית של הבעש"ט), שלא רק שנקודת האמונה תורגש גם בחב"ד וכו', אלא שזה נעשה גם ענין בפני עצמו, שכל מציאות חב"ד (שכל) שבנפשו הוא שמשיג אלקות, ועד"ז במדות שבלב שמציאותם היא לא רק מקום גילוי נקודת האמונה (פרט בגילוי האמונה), אלא שזהו מציאותם גופא, אהבת ה' ויראת ה'.

כי החידוש של אדמו"ר הזקן הוא, שהאמונה לא צריכה להיות רק באופן של השפעה מקיפה, שמורגשת גם בחכמה בינה דעת של האדם, אלא שיש ענין בפני עצמו – שכל המציאות של השכל שבנפשו משיגה אלוקות. ועל דרך זה, שהמידות הם לא רק נקודה שבהם מתגלית האמונה, אלא האמונה היא מציאותם גופא.

ומכל זה יוצא בנוגע לשאלתך, שהאופן היותר עמוק, שאותה האמונה וההכרה שהכל הוא בא מאיתו ית', הנה גם ענין זה שהקב"ה ציוה שיעשה מעשה בזה בטבע, הוא יודע שגם זה בכוונה מכוונת, והיינו לידע ולהכיר שגם הטבע עצמו ועשיית האדם בזה, באים מאתו יתברך, מלבד עצם ההשפעה שבאה מהקב"ה.