ישנו מנהג לומר בסיום תפילת שמונה-עשרה, לפני "יהיו לרצון" האחרון (בכל התפילות ובכל הימים), פסוק המתחיל באות הראשונה של שם האדם ומסתיים באות האחרונה של שמו (ומי שיש לו יותר משם אחד, אומר פסוק לכל שם ושם).

מקור המנהג הוא ברש"י לספר מיכה, על הפסוק "ותושיה יראה שמך" (ו,ט) הכותב כך - "שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו, התורה מצילתו מגיהינום".

בחסידות מוסבר כי שמו של אדם הוא צינור החיות של נשמתו. אמירת הפסוק עם אותיות השם, מחזק את השפעת החיות של הנשמה, ומאפשר לאדם לזכור את שמו גם לעתיד לבוא, דרך פסוקי התורה.

 חסידים נוהגים לומר (לפני הפסוק הפרטי שלהם) את פסוקי שמו של הרבי. פסוקי שמו של הרבי מליובאוויטש הם: "מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם" [=מנחם; משלי טו,ל], ו"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" [=מענדל; במדבר כד,ה].