ראשית, נקדים בהקדמה כללית על מהות כתיבת המכתב אל הרבי, ומתוכה נגיע גם להוראות המעשיות שניתנו מהרבי בנוגע לכתיבת הפ"נ.

בכלל, מאז ומעולם הכתיבה אל הרבי היא אחד הדרכים הכי מרכזיות שמתקשרים דרכם אל הרבי. וכתיבה זו, בעצם קיימת במשך כל השנה כולה.

מנהג נפוץ בין החסידים שבסיום תקופה – חודש, שבוע, או כל זמן אחר, כותבים לרבי מכתב קבוע בשם "דו"ח" – דין וחשבון מהנעשה איתם, בפעילות שלהם ועוד. וכן בכל זמן שיש לחסיד עניין לכתוב אל הרבי, עושה הוא את כל ההכנות ויושב וכותב את המכתב אל הרבי.

הרבי מעוניין שיכתבו אליו מכתבים לא רק בעת שיש צרה, אלא גם בזמנים שיש בשורות טובות ומשמחות, ענינים שהצליחו לפעול וכל דבר טוב – רוצה הרבי שיכתבו אליו.

המנהג לכתוב אל הרבי, הוא קיים – וביתר שאת – גם בתקופה זו שהחושך יכסה ארץ, ואין אנו רואים את הרבי בעיני בשר. והסיבה לזה, כי לא עזב ולא יעזוב הרועה את צאן מרעיתו, וברור ומובן כשמש, שהרבי ממשיך להנהיג את עם ישראל בכל התוקף והכוח, וגם כיום – ועוד יותר מפעם – ניתן (וכדאי) להתקשר אל נשיא הדור – הרבי.

ועם כל המעלות הגדולות של הכתיבה אל הרבי בכל זמן ובכל עת, ישנו זמן מיוחד של כתיבת פדיון נפש. בחסידות מוסבר, שכתיבת הפ"נ היא התמסרות של כל דרגות הנשמה של החסיד – נפש, רוח, נשמה, חי' ויחידה, אל רבו.

פדיון נפש, כשמו כן הוא, בקשה מהרבי שיפדה את נפשו של החסיד, תמורת דמי הפ"נ שאותם מצרפים אל המכתב, ולהצלחה בכל העניינים, בגשמיות ובפרט ברוחניות.

הזמן הכי בולט לכתיבת 'פדיון נפש' הוא בערב ראש השנה. בזמן הזה, כל יהודי מבקש ומתחנן אל בורא עולם, שיכתוב ויחתום אותו לחיים טובים ארוכים ולשלום, וזה הזמן המתאים ביותר לכתוב פדיון נפש – אל הרבי, שיבקש עבור החסיד, בתוך כלל ישראל.

מנהג זה, מופיע מפורשות בספר המנהגים – חב"ד, שם נכתב: בערב ראש השנה מוסר כל אחד פ"נ בעבורו ועבור בני-ביתו – ליד כ"ק האדמו"ר המברך את כל אחד ואחד בכתיבה וחתימה טובה. (אלו שהם בריחוק מקום – משתדלים לשלוח הפ"נ באופן שיתקבל לכ"ק האדמו"ר קודם ראש השנה).

בנוסף לכך, ישנו פ"נ כללי, אותם מוסרים כלל ישראל בכל מקום שהם, וגם מנהג זה הובא בספר המנהגים, שהחסידים מוסרים פ"נ עבור כ"ק אדמו"ר שליט"א ובני-ביתו ועבור כלל ישראל הנקרא בשם "פ"נ הכללי". בעת קבלת הפ"נ הכללי נוהג כ"ק האדמו"ר לברך את כל בני-ישראל בכל מקום שהם בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

ובנוגע לכתיבה עצמה, הנה לפני הכתיבה נוהגים לטבול במקווה (ואף פעם אחת התייחס הרבי בחיוב לחסיד שלא כתב כי לא טבל במקווה).

בנוסף לכך, יש לקבל החלטות טובות לפני הכתיבה, שהם יהוו בעצם כלי לקבלת הברכה. וגם את אותם הדברים שרוצים לתקן, צריכים לכתוב בלשון חיובית.

בצורה טכנית, הרבי ביקש שיכתבו את המכתבים בכתב ברור וקריא, ולא לצופף את המילים וכתיבה ביניהם ומעליהם. ממזכירות הרבי נמסר, לכתוב בדיו, ומצד אחד בלבד של הנייר.

הוראה נוספת, הוא הוראתו של הרבי שלא לכתוב "אנא לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים.. על דרך מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי אין לתת לרבי כתובת מהיכן לעורר רחמים.

בכתיבת פ"נ, לא כותבים את זמן הכתיבה, ואפילו לא כותבים ב"ה בראש הדף, אלא מייד כותבים "פ"נ" – ומבקשים את השמות המלאים עם שם האם.

בפ"נ מבקשים את כל הנצרך, הן בגשמיות והן ברוחניות, למרות שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים, כי מדובר בחסיד שמבקש מרבו, והחסיד הרבי והקב"ה הם דבר אחד.

לפני הכתיבה, מתלבשים כמו בעת התפילה, נוטלים ידיים לפני, נותנים מטבע לצדקה. כותבים את המכתב על דף חלק, ללא שורות, ואם נשאר חלק בדף שלא התמלא, מורידים את אותו החלק.

כמוזכר לעיל, בנוסף לפ"נ מצרפים דמי פ"נ – והוא המעות שניתנות לרבי, עבור אותם השמות שכותבים, שיתפלל עליהם לשנה טובה ומתוקה. אמנם עיקר ההדגשה היא על ההתמסרות אל הרבי, עם כל הכוחות, אבל כדי לפעול פדיון נפש מוכרחים לתת מעות צדקה, שתמורתם ייפדה האדם לשנה טובה ומתוקה.

את המעות, נותנים גם ילדים, בחורים, נשואים, ואפי' מי שיש לו דוחק בכיסו, משתדל לתת מעות צדקה. את המעות ניתן להעביר לאחד המוסדות של הרבי, או לקופת רבינו.

ויהי רצון, שתתקיים תפילת כל ישראל, ונכתב כולנו לחיים טובים ארוכים ולשלום, עוד היום ממש.