א. מותר לאכול עד עלות השחר בבקר, שהוא בערך 4:35 ובתנאי שלפני שהלך לישון התנה שלא מקבל עליו הצום.

ב. אסור לשטוף הפה בצום, אם לא שמצטער הרבה.

ג. כולם חייבים לצום, גם נשים. [בדור לפני מלחמת עולם השנייה, ובשנים הראשונות בארץ – שנות הצנה, הרבנים הקילו מאד ובפרט לנשים, בגלל שכולם סבלו מרעב והאנשים היו חלשים וכו' וכו', אבל היום שהנשים בריאות, וברצונם צמים בכדי לרזות וכו' וכו', בטוח שחייבים לצום].

ד. מעוברות ומניקות פטורות מן הדין מלצום. אבל נהגו כן לצום, ובגלל שזה רק מנהג, לכן אם מצטערות [הרבה] מתירים להם לשבור הצום.

מניקות שמרגישות טוב, אבל הצום יפריע לתינוק עם החלב, גם כן לא צריכות לצום.

אישה בתוך עשרים וארבע חודש ללידה ולא מניקה, לפועל יש שמגדירים אותה עדיין כמו מניקה, להקל עליה כשמצטערות (מהרש"ם), ויש הרבה שמחמירים שהיא כמו אישה רגילה  (דברי יציב, הגריש"א).

יולדת, כל שלושים יום פטורה מלצום.

ה. חולה פטור מלצום, אפילו אין בו סכנה, אבל מי שיש לו מיחוש לבד, חייב לצום. הלוקח תרופות [והוא בריא] מותר לבלוע כדור, שזה שלא כדרך אכילתו, אבל לשתות המים יש בעיה, וכן לאכול לפני שלוקח תרופה חזקה אסור.

ו. מי שמצטער הרבה יותר מבן אדם רגיל שצם, כבר נכנס בגדר חולה ומותר לו לאכול. וכן הזקנים והחלשים מותרים לאכול, שהרי הם מצטערים יותר מאדם רגיל.

כשמתירים אותם לאכול זה רק מה שחייבים לצורך חיזוק וקיום גופם, אבל לא שהותרה להם לגמרי, מותרות אסור להם לאכול. וגם חייבים לאכול בצנעה, להראות שהם לא פורשים מצער הרבים.

ז. מותר לבן אדם ללכת לעבודה שיודע שהעבודה יחליש אותו ויצטרך לשבור הצום. כגון הנשים שעובדות כגננות, או אלו שעובדים בעבודה פיזית וזה מחליש אותם וגורם להם שירגישו יותר חלש מבן אדם רגיל שצם, שאז על פי הלכה מותר להם לשבור הצום.

ח. מי שאמר ברכה לאכול משהו ונזכר, יש אומרים שיטעם משהו שלא יהיה ברכה לבטלה, ויש חולקים על זה ואמרים שלא יאכל, ואחר כך יגיד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.