ב"ה.
יש של שאלה בפשוטו של מקרא – למדנו בחומש היומי שמי שלא פודה את החמור שלו, מענישים אותו בעריפת פטר החמור. ואופן העריפה הוא שעורפים בסכין גדול, וחותכים את הצוואר מאחוריו. וקשה לי, למה עושים את העריפה בצורה כ"כ אכזרית ומשונה? למה אי אפשר להמית אותו בשחיטה רגילה שלא מסיבה כ"כ הרבה צער לבהמה?
כדי לענות על שאלה העוסקת בטעמי המצוות, יש להקדים בראשית העניין את אחד היסודות הברורים בכל הסוגיא של טעמי המצוות.
בכללות המצוות ישנה חלוקה של "עדות חוקים ומשפטים",
ישנם מצוות שהם בגדר "משפטים" – היינו שהם מובנים ומבוארים גם בשכל אנושי. וגם לולי ניתנה תורה ח"ו היינו מקיימים אותם, מצד האנושיות. כמו גניבה, גזילה, רצח וכדומה.
ישנם מצוות שהם בגדר "עדות" – כלומר לא היינו מקיימים אותם לולי ניתנה תורה ח"ו, אבל לאחרי שניתנה, הם מובנים גם בשכל האנושי. וכמו מצוות תפילין, שהיא עדות לכל באי עולם על הקשר בין היהודי לקב"ה. שמירת שבת וכדומה.
וישנו את החלק העליון ביותר – "חוקים" – שעליהם נאמר – "גזירה גזרתי חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה". היינו שהם דברים שלא מובנים בשכל כלל, ויש להם את טעמי הבורא שלו עצמו, ואין לנו הרשות להרהר ולשאול ח"ו מדוע ולמה, אלא צריכים לקיימם בקבלת עול מוחלטת.
ומבואר בכמה וכמה מקומות – שבאמת, גם המצוות שניתנו להם טעם, והם מובנים בשכל אנושי, צריכים לקיימם לא מצד הטעם, אלא מצד שזהו הרצון האלקי. בדיוק כמו החוקים.
ולכן, גם שמחפשים טעם והסבר לפרטי המצוות, זה צריך להיות מתוך ההנחה הפשוטה, שהכל הוא רצון הבורא. ומה שאתה יכול לתת לו טעם יש לנסות לחפש ולתת לו טעם, אבל גם אם לא נמצא לו את הטעם, נקיים את זה בשמחה ובטוב לבב, בדיוק כאילו ידענו את הטעם. כי ברור לנו, שהכל הוא מא-ל אחד, שנתן את כל התורה כולה, לפרטי פרטיה.
ולעניין שאלתך בעניין פדיון פטר חמור. בתורה נאמר "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו"
כלומר, שמצווים אנו לקחת כל פטר חמור, ולפדות אותו תמורת שה. ערך השה הוא פחות מערך החמור.
על אתר מפרש רש"י, מדוע דווקא "וערפתו" - "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו"
באחת השיחות, שאל הרבי מה"מ, מדוע רש"י מביא טעם לעריפה, והרי אין זה מתפקידיו של פירוש רש"י על התורה, אלא תפקידו, ברוב המקרים, הוא לפרש את 'פשוטו של מקרא' ולא להביא טעמי המצוות.
ומכריח מזה הרבי, שמוכרחים לומר, שלרש"י קשה כאן משהו בפשוטו של מקרא, שבשבילו הוצרך להביא את טעם המצווה.
והעניין שקשה, הוא האופן המיוחד של הריגת פטר החמור – באופן של עריפה.
הרי הריגת החמור ע"י עריפה, היא מיתה שקשורה ביסורים וצער גדולים ביותר. אופן העריפה בקופיץ הוא ששוברים את עצם הצוואר, דבר הכרוך בצער גדול.
ומקשה שם, שגם אם ישנו צורך להרוג את החמור, היה ניתן לעשות זאת באופנים אחרים – ולא באופן כ"כ מצער?
ומרחיב את השאלה -
"והרי הזהירות ב"צער בעלי חיים" הוא ענין המובן בשכל הפשוט (גם ד"בן חמש למקרא"). ועוד זאת: מפורש לעיל בפ' בראשית ש"לא הותר לאדם ולאשתו ל¬המית ברי' ולאכול בשר" (דלאדם ולחוה לא הותרה מיתת ברי' אפילו בשביל אכי¬לה), ומזה מובן, דגם כאשר הותרה אח"כ (לנח) צ"ל זהירות שלא לצער הבעל חי, שזהו הטעם בפשטות לאיסור אבר מן ה¬חי, ולכן שחיטת בהמה לאכילה היא ב¬סכין (כמובא בפרש"י לעיל בפ' וירא).
ולכן, לאחרי שפרש"י מהי עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" — מוכ¬רח להמשיך ולבאר הטעם לזה: "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".
ולזה מבאר הרבי ביאור מחודש ונפלא במהותו של הפסד זה, ובטעם שהפסד זה נעשה בצורה שקשורה עם צער דווקא:
וזה לשון הרבי בשיחתו:
"ביאור הדבר:
זה שבעל החמור אינו רוצה לפדותו אינו אלא "הפסד" (היזק) בלבד, שהרי אין לו הנאה וריוח מזה, כי קודם פדייתו הרי הוא אסור בהנאה (וכמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז "נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה", שבפשטות כוונת רש"י היא, שה¬פדי' ע"י שה היא היא המתירה את הפטר חמור בהנאה), ועוד, דאם אינו פודה אותו, הרי צריך להמיתו - וא"כ מה הנאה יש לו בהעדר פדיית החמור? אד¬רבה, אם הי' פודה אותו בשה הי' מרוויח, כי ערך השה הוא פחות מערך החמור — וא"כ אין בהעדר פדיית החמור אלא הפסד ממונו של כהן (למנוע ממנו השה), בלי כל תועלת והנאה לעצמו, וה"ז היפך החסד והרחמים.
ומשום כך מענישים אותו, מדה כנגד מדה, שלא זו בלבד שחמורו נהרג, אלא עוד זאת, ש"עורפו בקופיץ מאחוריו והור¬גו", שהריגה באופן זה מדגישה שהיא פעולה של הפסד בלבד, "יפסיד ממונו", ועי"ז ישים אל לבו האכזריות שבהנהגתו כו'.".
ולפי כל זה ניתן להבין מדוע מתבצעת העריפה בצורה הקשורה עם צער, כי זהו כל העניין שמלמדים את האדם במצווה זו.
בברכה לגאולה אמיתית ושלימה תיכף ומייד ממש.