כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר תחילה מהי החסידות, ומתוך זה יובן שכל המעלות המבוארות בכמה וכמה מקומות, כולם מגיעים לבסוף ממקום אחד, ומשורש אחד.
בקונטרס ענינה של תורת החסידות של הרבי מה"מ, שהוציא אותו הרבי במיוחד כהוספה לספר הערכים חבד ח"א, מבאר שם הרבי באריכות את מהותה וענינה של תורת החסידות.
בקונטרס זה מבאר הרבי שמהותה של החסידות היא בחינת היחידה.
שידוע ומפורסם, שיש כמה דרגות בנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה. כל דרגה היא מבטאת מקום אחר בנפש, ואילו דרגת היחידה היא דרגת העצם, שלמעלה מפרטים. המהות של הדבר.
בחי' היחידה, להיותה עצמית, היא לא שוללת את שאר הדרגות – נפש, רוח, נשמה וחיה, אלא היא היא ה"עצם" של הדרגות האלו.
שההבדל בין עצם לגילוי הוא: גילוי הוא ענין פרטי, ולכן כל מה שהוא לא ענינו של הגילוי, זה לא "הוא", ולהיותו גילוי שמתפשט ומתרחב הוא שולל את הפרטים ששונים ממנו. גילוי הוא פרטי ומוגדר בהגדרה מסויימת, ולכן כל מה שהוא לא הוא, הוא שולל אותם.
ואילו היחידה, בהיותה עצם, היא היא העצם של כל המדרגות הפרטיות, כי הוא ה"עצמיות" – הנקודה הכי פנימית ועצמית של כל עניין ועניין.
ולכן, אחת ההדגשות העיקריות שקיימות בתורת החסידות, היא שהחסידות היא מאחדת את הפרטים עם העצם. היא מאחדת את כל הפרטים למקום אחד, לשורש ולמקור שלהם.
ולפי הקדמה זו, מבאר הרבי שם בהמשך הקונטרס, יובנו דברי רבותינו נשיאנו, שאמרו על כמה וכמה מעלות פרטיות שזהו ענינה של תורת החסידות. ולפעמים הודגש עניין אחד, ולפעמים אחר.
אך, למרות שכל המעלות הם פרטיות, הם מסתעפות מהמהות של החסידות, ודווקא על ידי המעלות הפרטיות והנקודות השונות, מתגלית החסידות בכל מהותה.
וכפי שכותב שם הרבי:
"כי ההוראה על ענין "עצמי" הוא ש"מפעפע" ומחדיר ונמצא בכל הפרטים, עד לפרט היותר קטן (וכנ"ל בענין ההפרש שבין "גילוי" ל"עצם")."
מה שהוא "עצמי" כל דבר הוא לא סותר אליו, אלא הוא חודר גם בדבר הזה. וכמו שהוא במהותו של השמן שהוא "מפעפע בכל דבר" וחודר בכל דבר שהוא נכנס בו. בגלל שמהותו היא עצמית, הרי היא חודרת ונכנסת בכל הפרטים.
וממשיך שם הרבי:
"וע"פ הכלל שנעוץ תחלתן בסופן דוקא, הרי כל מה שהחסידות נמשכת בבחי' תחתונה יותר, עד להפיכת טבע נפש הבהמית ["חוצה" שבאדם. ולמטה יותר – בירור חלקו בעולם, "חוצה" שמחוץ להאדם] – מתבטא אז ביותר עצם מהותה".
כי ככל שיורד העצם אל המקום היותר נמוך, מתבטא כוחו בצורה הרבה יותר חזקה ופנימית.
ולכן, מסביר שם הרבי מה"מ, זה הסיבה שהגיש הרבי הריי"צ בכו"כ משיחותיו, שכל ענין שלומדים בחסידות צריך להביאו בפועל, כי ע"י העבודה בפועל דוקא תופסים במהות החסידות.
והנקודה הזאת, שמהותה של החסידות היא לחדור בכל דבר ודבר, ובמיוחד למקומות הכי נחותים ונמוכים, זה בעצם מהותה של התורה כולה, אלא שעיקר העניין הזה מתבטא בתורת החסידות.
וכך כותב שם הרבי מה"מ:
"וזהו מה שאמרו רז"ל "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין"
דלכאורה תמוה: בכל העולמות, עוה"ז הוא היותר תחתון "שאין תחתון למטה ממנו". ובעוה"ז גופא – היצה"ר מתחרט עליו הקב"ה שבראו.
ומכיון שכל העולמות, אפילו עולמות העליונים הם כלא חשיב לגבי התורה.. הרי מכ"ש וק"ו שלכאורה אין שום מקום לומר שבריאת התורה הוא בכדי שתהי' תבלין להיצר הרע?
וע"פ הנ"ל מובן: עצם התורה שמיוחדת בעצמותו ית', מתבטא דוקא בזה שהיא תבלין להיצה"ר, מכיון שהכח לתבל את יצר הרע ולהפכו לטוב, הוא מצד עצמותו ית' דוקא."
כי כל העניין של התורה, היא דווקא שהיא מתבטאת וחודרת במקומות הכי נחותים, כי מצד עצמותו ית', הרי העניין הוא לחדור אל הכוחות הפנימיים ואל הדרגות התחתונות.
"והביאור בזה: כל הגילויים, גם היותר נעלים, להיותם מוגדרים בגדר אור וגילוי, הרי מציאות הרע – היפך האור – מנגד אליהם, ובמילא, אין ביכלתם להפכו לטוב (כ"א להלחם בו ועד – שיבטל לגמרי). ורק עצמותו ית' שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ומושלל מכל הציורים וגם אין שייך שום מנגד אליו, ובמילא – ביכלתו לשנותו ולהפכו לטוב."
כי העצם, הוא זה שיכול לחדור בכל הפרטים ולהגיע אל המקומות הכי נחותים, וזהו בעצם מהותה של תורת החסידות, שאמנם מבואר על ענינה כמה וכמה מעלות, אך כולם מגיעים מאותה הנקודה, שהיא הנקודה העצמית וה"יחידה" של התורה, ולכן הדגישו כ"כ את החשיבות הגדולה להוריד את הדברים הנלמדים בחסידות למעשה בפועל בעולם הזה הגשמי.
