ענווה ושפלות כלפי החבר

שלום וברכה, בתקוה שהבנו נכון את שאלתך. 

המושג ענוה וביטול לאמיתתו צריך להיות מול ה' בלבד. הידיעה, שכל הכוחות שיש לנו הם רק מהקב"ה, וממילא כל מעשנו, הם רק בכוחו ובזכותו. אין זה נכון שהאדם ירגיש שפלות ונמיכות רוח בפני אדם שני. אלא רק כלפי ה'.

ביחד עם זה חז"ל אומרים לנו "הוי שפל רוח בפני כל אדם". אין משמעות ציווי זה שהאדם יריגש חוסר ערך, חוסר ביטחון עצמי וכדומה מול אנשים אחרים, אלא שידע שלכל אדם יש מעלות שונות, ולכן לגבי כל אחד, אסור לו להתגאות אלא להיות בענווה ושפלות.

מההבנה וההכרה של האדם בערכו העצמי שאינו מותנה בסביבה, אלא רק ניתן לו מאת ה' (שזה הפירוש עונה אמיתית כלפי ה') יוכל להבין ולחוש, שכמו שיש לו ערך עצמי ייחודי שניתן לו מאת הבורא, כך לכל פרט בבריאה, ולכל אדם בעלם, ערך עצמי ייחודי הנובע מעצם היותו בריאה שנבראה על-ידי הבורא הנותן לו ערך ומקום.

וכדברי כ”ק האדמו”ר הזקן בספר התניא (אגרות קודש איגרת כ”ב) שצריך – "להאמין באמונה שלימה במצות חז”ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו."

דהיינו, להאמין שבכל אחד יש מעלה עצמית יחודית שניתנת לו מבורא עולם, וגם אם היא לא גלויה, היא קיימת בו מעצם קיומו, דהיינו מזה שהבורא מהווה אותו ונותן לו חיים, הרי זה אינו לבטלה ח”ו. ועל-ידי אמונה זו שצריך האדם להאמין במעלה שיש בזולת יכול להתחבר איתו, כפי שיבואר להלן.

וביתר הרחבה בספרו לקוטי תורה (פרשת נצבים עמ’ מד): "וזהו ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל פי’ שכולם מתאספים יחד להיות כאחדים כאחד. כי זהו כלל גדול דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחינת נעוץ סופן בתחלתן שאין לו בחינת ראש וסוף והוא בחינת עגולים שנמשך מבחינת סובב כל עלמין, ולכן אמרו רז”ל הוי שפל רוח בפני כל אדם לפי שיש בכל אחד ואחד בחינות ומדרגות מה שאין בחברו וכולם צריכים זה לזה. ונמצא שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד שגבוה מחבירו וחבירו צריך לו וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון ומעולה ממנו מכל מקום הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו ונמצא שאין שלֵמות להראש בלתי הרגלים, כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה. ונמצא אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחינת ראש לגבי חברו הרי אין לו שלֵמות בלי חבירו וימצא חסרון בנפשו מה שחברו משלימו ועל-ידי זה יהיה בטל ושפל רוח לגבי חברו מבלי ימצא האדם ראש וסוף. ועל-ידי ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו יתברך שמסטרא דקדושה בלי ראש וסוף, משא”כ מי שמחשב בדעתו נפרד במעלתו לגבי חבירו ועושה ראש וסוף נפרדים, הרי הוא נופל בעלמא דפרודא שמסטרא אחרא"

כלומר: היחס האמתי והנכון לזולת בא על-ידי הכרה במעלותיו של כל אחד מבלי לחשוש שיפגע במעלותיו שלו. לדוגמה, אדם שיש לו מעלה ויתרון מיוחד בעניין מסוים צריך לדעת שבעניין זה הוא בחינת ראש לגבי זולתו, אך בעניין אחר הרי חברו נחשב לראש לעומתו, וממילא אין שום מניעה שהם יהיו באחדות והתכללות. אדרבה, כל אחד משפיע לשני ממעלותיו ותכונותיו ועל-ידי זה מתווספת אצלו השלֵמות שישנה אצל חברו, כפי שעולה מן המשל על אברי האדם, שהראש משפיע על הרגל והרגל משפיעה על ראש.

הבעיה מתחילה, כאשר אדם רוצה להיות היחיד בעל המעלה, כי חסרה לו הערכה עצמית אמתית, וממילא כאשר רואה בחברו מעלה עליו, הרי זה ממעט ומפחית ממציאותו, ולכן לא יכול להיות אתו בהתאחדות והתכללות. ענווה אמיתית כלפי ה', שהיא הכרה בערך העצמי האמיתית, מביאה ופותחת את האפשרות לאחדות ולהתכללות עם השני באמת, שזה הפירוש האמיתית גם בעונה כלפי השני, אלך לא שפלות חיצונית, שאינה נכונה, ונובעת מהרגשת עצמית לא נכונה.

הרחבה נוספת בענין זה אתה מוזמן לקרוא באתר במאמר הנקרא "המפתח להערכה עצמית נכונה".