אכן ישנו מקום שבו מובא פתגם בסגנון כזה, ולהלן נבאר בע"ה את כוונתו, כפי שהיא מבוארת בשיחת הרבי. מקור האימרה הוא אצל הרבי הרי"צ, והובאה (גם) בשיחתו של הרבי בשבת פרשת ראה, ה'תש"י.

האימרה היא בעצם חלק מסיפור ארוך, שמתאר הרבי הריי"צ, שנקודתו לבאר את החילוק בין חסידי פולין לבין חסידי חב"ד.

ונקודת החילוק היא - שלחסידי פולין יש להם הן עולם הזה והן עולם הבא, מה שאין כן חסידי חב"ד הם נשמטים כביכול גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא.

ובעצם, זה מבטא נקודת חילוק עיקרית בין העבודה של כלל החסידים, לבין העבודה של חסידי חב"ד, וכפי שיתבאר לקמן.

בתיאור הדברים, מתחיל הרבי לתאר את נסיעתו של חסיד פולין לרבי, שכאשר החסיד פולין נוסע לרבו, אזי ה"תורה" שרבו אומר היא בקיצור, ויש לו הרבה "שיריים", בפרט בימים טובים, בכל הסעודות. ולאחרי חלוקת השיריים יוצאים בריקוד, וכך עובר כל הזמן מתוך עבודה בשמחה.

הנה "ולפני שחוזר לביתו נכנס אל הרבי להפרד ממנו, ומבקש ברכתו בכל המצטרך לו בבני חיי ומזונא רויחא, עבור בת בוגרת, עבור פרנסה וכו', והרבי מבטיח לו, וכשחוזר לביתו ומספר לבעה"ב'טע על הבקשות והברכות שקיבלו מהרבי, הרי גם היא שמחה מנסיעתו אל הרבי, וכשרוצה לנסוע לרבו עוד הפעם, מסייעת בידו עי"ז שנותנת לו צידה לדרך, "קלעצלעך מיט הערינג", וכמה פרוטות עבור הנסיעה וכו' – כך שיש לו עולם הזה".

כי הכל מסתדר לאותו החסיד, הוא מקבל את מה שהוא רוצה, ולא דורשים ממנו יותר מידי.

וממשיך הרבי בתיאור שלאחרי מאה ועשרים שנה, שהוא מגיע לעולם הבא, ושואלים אותו בבית דין של מעלה אודות המעמד והמצב שלו, הוא כבר מגיע עם תשובה מוכנה – "הייתי חסיד של הרבי שלי, ו"צדיק באמונתו יחי'", אל תקרי יִחְי' אלא יְחַי'".

ובהבנת הדברים, ישנה מחלוקת ידועה בפירוש המאמר "צדיק באמונתו יחיה'" – יש שפירשו אותו שאל תקרי יחיה בחיריק, אלא יחיה בשווא, שהצדיק יחייה את היהודי השני, ועל היהודי השני מוטלת החובה רק לקבל את ההשפעה מרבו. ואילו, חסידות חב"ד מפרשת, יחי' בחיריק, כי הצדיק הוא חי, אבל מתפקידו של החסיד לחיות גם בעצמו, ולא להיות רק מקבל מהצדיק.

וממילא, מאחר שאותו חסיד עשה את כל עבודתו כמו שצריך, הנה "ששואלים אותו האם קיים כל מה שהרבי צוה עליו, משיב: הרבי שלי נתן לי ברכות, ואמר לי שאהי' שומר תורה ומצוות, שיהי' לי שיעור בלימוד התורה וכו', וזאת עשיתי. וכשממשיכים לשאול אותו אודות "דע את אלקי אביך", "צפית במרכבה", משיב: לימדוני שצריך אמונה, כאמור, "צדיק באמונתו יחי'", אל תקרי יִחְי' אלא יְחַי', ואמונה יש לי, ולימדוני גם שאין דורשין במעשה מרכבה ובמעשה בראשית, ואכן קיימתי זאת, ובכל מקום שראיתי תיבת "אצילות", ועל אחת כמה וכמה "צמצום" או "קו", ברחתי מזה כמטחוי קשת... שהרי מי אני ומה אני, ובמופלא ממך אל תדרוש!

ובמילא, כיון שאמונה יש לו מעל הראש (מקיף אמיתי), שהרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים", ובפרט עדת החסידים ("ביי זיי איז דאָך ניט שייך צו זאָגן"), ואת דברי הרבי קיים הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה – הרי, כל הגן עדן והעולם הבא אינו מספיק עבורו!..."

כי מאחר שזוהי דרך עבודתם של חסידי פולין, הנה לא דורשים ממנו משהו אחר, כי הוא קיים את הדברים כיצד שהדריכו וציוו אותו.

ואילו חסיד חב"ד שנוסע אל הרבי – הרי הוא נדחף (לא לקבלת "שיריים", דמאן דכר שמי', אלא) לשמיעת המאמר, ולפעמים, מרוב הדחיפות קשה לו לשמוע ולהבין את המאמר...

"ואח"כ כשנכנס אל הרבי – מתבייש לדבר אודות צרכיו הגשמיים, פרנסה, בת בוגרת וכו', שכן, לאחרי שזה עתה שמע מאמר מהרבי אודות אצילות ולמעלה מאצילות, איך יקח זמנו של הרבי כדי לספר לו שזוגתו אינו נותנת לו מנוח בגלל שאין לה בשר לשבת ולחם שחור בימי השבוע, החנוני אינו רוצה עוד ליתן בהקפה, הבעלי-חובות יורדים לחייהם וכו'...

מהרבי הוא מבקש אודות אהבת ה' ויראת ה', קבלת עול, שיוכל להתפלל ללא מחשבות זרות, שיהי' לו הרגש "אין אַ וואָרט חסידות", וכיוצא בזה, והרבי נותן לו ברכתו על בקשות אלו. וכשחוזר לביתו שואלת הבעבו'סטע – בידעה שברכתו של הרבי מועילה – מה הבטיח הרבי בנוגע לפרנסה, בנוגע ל"נדן" עבור הבת הבוגרת וכו', ומשיב, שאודות ענינים אלו לא דיבר עם הרבי כלל, כי אם, אודות אהבה ויראה, עבודת התפלה ללא בלבולים מטרדות הפרנסה... הרי מובן מאליו שמקבל ממנה "פסק" על אתר, וכשרוצה לנסוע אל הרבי בשנה הבאה, צועקת זוגתו שמוטב שישכיר עצמו בתור "חזן" או "שמש" וישתכר רובלים אחדים, ואינה מניחה לו לנסוע, ואינה נותנת לו מאומה וכו' וכו' – כך שעולם הזה אין לו"..

וממשיך הרבי ומתאר – "ולאחרי ק"כ שנה, בבואו לעולם הבא – שואלים אותו איזה חסיד אתה, ועונה "מיט אַ ברייטקייט": "אַ ליובאוויטשער חסיד, אַ חב"ד'ניק". אם כן – ממשיכים לשאול אותו – יודע הנך מה הראשי תיבות דחב"ד? ומשיב: בודאי, חכמה בינה דעת. ומהו הפירוש בזה – שלא מספיק אמונה בלבד, שהיא בבחינת מקיף, אלא צריך להיות גם ידיעה והשגה, "דע את אלקי אביך", בפנימיות דוקא.

אם כן – אומרים לו – הבה נבחן את ידיעתך, "ווערט דאָך ביטער"... ושותק. שואלים אותו: אולי הרבי לא למדך, לא תבע ממך? ומשיב: הרבי למדני ותבע ממני, שמעתי מאמר אחד, ועוד מאמר ועוד מאמר, וגם כשלא הי' לי עבור הוצאות הדרך, ולילך רגלי לא יכלתי, שלח אלי הרבי את המאמר בכתב. ובמילא מתחילה החקירה ודרישה: היתכן וכו', ומובן מאליו מה נעשה סוף הדבר".

זוהי החלוקה בין שתי השיטות של חסידות חב"ד לעומת חסידות פולין, וזה הנקודה של הפתגם שהוזכר לעיל. ויהי רצון, שנעבוד את ה' בצורה אמיתית ופנימית, מתוך חיות ושמחה.