ראשית כל, יש לשים לב, שמנהגי ישראל שנקבעו מדורי דורות, הרי הם לא צריכים טעם וחיזוק, הוכחה או ראיה. אלא ברגע שכך נוהגים כל ישראל, הרי כך הוא נקבע ונעשה חלק מהתורה.
וכמאמר, שאפילו מנהגם של נשים זקנות, צריך הוא לימוד והוראה, כי בתורה בכלל ישנו מקום מאוד נרחב ונכבד למנהגי ישראל.
וכפי שרואים בכמה וכמה מקומות בהלכה, שישנם דיונים שלמים, לא על פירוש וביאור הכתובים, אלא על ביאור מנהג שנהגו במקום מסויים, והנהגה שהנהיג אחד מהמורי הדרך בעיר מסויימת.
[מיותר לציין, שאין מדברים כלל על מנהגים שנהגו בהם מחוסר ידיעה, או מפסיקה לא נכונה בהלכה, אלא על ענינים אמיתיים שהונהגו בקהילות ישראל בכל מקום ומקום]
ועד"ז הוא גם כן בענינו, במנהג בקשת העוגה בערב יום כיפור, שכן נהגו ריבוי עצום של קהילות בישראל, ונאמרו על זה כמה וכמה טעמים.
ובהנהגתו של הרבי מה"מ עצמו ראינו במשך כל השנים, שחילק עוגת דבש לכל אחד ואחת, מהאנשים הנשים והטף, ואף הקפיד שכולם ממש יקבלו.
ובמשך השנים, חילקו את החלוקה לכמה וכמה ימים, כדי לאפשר לכולם ממש להגיע. ובכמה מקומות זכינו שהרבי בעצמו ביאר את מנהג חלוקת העוגה, וכפי שיתבאר לקמן.
בשיחה מיוחדת – שבת פרשת האזינו – תש"נ, הקדיש הרבי שיחה שלימה לביאור מנהג ישראל זה, וזהו תוכן הדברים:
"ידוע מנהג ישראל לבקש ולחלק "לעקאח" בערב יום הכיפורים, ומהטעמים למנהג זה – שזוהי סגולה לעשירות: באם נגזר על מישהו (ביום הדין של ראש השנה) שיצטרך למתנת בשר ודם במשך השנה הבאה, אז יוצאים ידי חובה ע"י קבלת "לעקאח" שנותנים לו בסבר פנים יפות בערב יום הכיפורים".
ובהמשך השיחה שואל הרבי מעין שאלה על מנהג זה:
מצד אחד אנו אומרים שחפצים אנו ומבקשים שלא נצטרך לידי מתנת בשר ודם, וכפי שמבקשים בברכת המזון "שלא נצטרך למתנת בשר ודם", ובקשה זו מבקשים כל אחד ואחד מישראל, ומצד שני, הרי שמנהג חלוקת הלעקח היא לא רק מידי בשר ודם, אלא שהמנהג הוא דווקא לבקש את ה"לעקאח" מידי בשר ודם?!
ומבאר זאת הרבי בהמשך השיחה, שהמקבל אינו מרגיש בזה קבלת מתנה מבשר ודם, כי בעצם גם קבלת הלעקאח בערב יום הכיפורים היא מהקב"ה בעצמו, ורק מכיון שצריכים למסור לו בפועל ע"י יד גשמית – הרי זה עובר ע"י האדם הנותן, אבל הוא שלוחו של הקב"ה לקיים את המנהג ישראל הזה וידוע הכלל ש"שלוחו של אדם כמותו".
ולכן, אומר שם הרבי, הרי לא משנה מי הוא הנותן – ואם הוא ראוי לזה או לא, כי בעצם הוא עומד כאן בשליחותו של הקב"ה לתת את העוגה, ובעצם הוא רק בדרך מעבר.
ובהמשך שם מבאר הרבי דברים נפלאים, ונראה שרומז על עצמו "ובמיוחד כשהנותן הוא בתכלית הביטול אל ה', ובפרט בעשרת ימי תשובה – הרי הוא אינו מציאות לעצמו אלא ממוצע המחבר ומאחד בין הקב"ה והמקבל, ולכן לא נרגש שיש כאן נותן ומקבל. ואדרבה – הנותן יודע ומרגיש שיותר ממה שהוא עושה להמקבל, המקבל עושה עמו"
וכך מבאר שם הרבי באותיות נפלאות, שכן הוא במשך כל השנה כולו, שהיהודי הוא מקבל מהקב"ה בעצמו, ומה שלפעמים עובר זה מידי בשר ודם, הרי זה נעשה בשליחותו של הקב"ה.
אלא שישנו הבדל בין כל השנה לבין ערב יום הכיפורים – שבכל השנה הרי לא מרגישים את זה, ומה שנרגש זה שהנותן הוא מציאות לעצמו, וע"י חלוקת הלעקח בערב יום הכיפורים שוללים סברא זו, כי אז נרגש ביותר הביטול של האדם, ושהנתינה היא בשליחותו של הקב"ה.
בעניין מה נותנים, הרי ידוע המנהג שמקובל לתת עוגת דבש, עוגה מתוקה, והעניין בזה הוא שתהיה שנה טובה ומתוקה. וכידוע הדיוק בזה, שהמתיקות מורה על גילוי של טוב נגלה ומורגש גם בעולם המושגים שלנו.
וידוע פתגמו של הרבי הריי"צ לרובם ככולם של אלו שקיבלו ממנו לעקח – וחזר על זה הרבי כמה פעמים – שאני נותן לך לעקאח מתוק – ושהקב"ה יתן לך שנה טובה ומתוקה.
ולכן יש לעורר ולחזק מנהג זה בכל מקום ומקום, שהרב קהילה או הגבאי יחלק לעקאח לכל המשתתפים. וגם בימים קשים מעין אלו שנמצאים אנו בהם כעת, הרי אפשר לקיים מנהג זה ע"י בקשה בטלפון, או ע"י בקשה דרך שיחת וידאו וכד', ולשלוח את העוגה באופנים האפשריים.
