בכללות הדין של הדלקת הנרות, מהו הזמן הראוי להדליק, ועד מתי מותר בדיעבד, מובא בשו"ע, שבמקרה שאדם שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.
ומגיה על זה הרמ"א, שי"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה;
ומוסיף המחבר, ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין. ועל זה מגיה הרמ"א, ובלילות אחרות ידליק כמו שאר בני אדם, אף על פי שלא הדליק בראשונה (מצא כתוב בשם מהרי"ל ואגודה וד"ע).
ובביאור טעם ההיתר כל הלילה, מביא במ"א, שבב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר עכ"ל וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם.
ולגבי הדין הנהוג כיום, מביא בפר"ח, שמכל מקום גם האידנא בעינן שיעור בשמן, ודלא כהסמ"ג. ומסביר, שמה שכתב המחבר, שבדיעבד, מדליק והולך כל הלילה, הוא לשיטתו, אבל רש"ל [בתשובה] בסימן פ"ה כתב שאין זמנה אלא עד חצי הלילה, שעדיין הוא פרסום הנס, ע"כ.
ואם כוונתו לומר דעד חצי הלילה איכא פרסום הנס, משום שיש בני אדם שאינם שוכבין עד חצי הלילה, טעות הוא, דהא אמרינן בריש ברכות [ד, א] אמתניתין [שם ב, א] דחכמים אומרים עד חצות, חכמים כמאן סבירא להו, אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר. ופירש רש"י [ד"ה לימרו] דאמר עד סוף האשמורה הראשונה, דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן, ע"כ.
ופוסק לגבי פועל, שאין לחוש לדבריו, והעיקר כפסק הרב המחבר.
וממשיך ומבאר, שמשמע ודאי, דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא, ספק ברכות להקל. אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אף על גב דספיקא דרבנן להקל, משום פרסומי ניסא. אבל ליכא למימר, דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו, דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל. ועוד, דאמרינן בפרק קמא דעכו"ם [ע"ז ז, א] בשל סופרים הלך אחר המיקל.
ופרק כיצד מברכין [ברכות לו, א] מייתי הש"ס מתניתין דצלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם ומודים שחייבים בערלה, ופרכינן, הא גופא קשיא, אמרת צלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא, והדר תני שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא. ומשני, בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא והכא לחומרא. והדר פרכינן, מכל מקום לבית שמאי הוה ליה ספק ערלה וכו', ולא מפליג בין ספיקא לספיקא, אלמא כל מין ספיקא חדא הוא.
לבסוף מביא, שהוא נשאל על מי שהיה עומד בליל שביעי והיה לו להדליק ז', וכסבור שהוא ליל ששי והדליק ו', ואח"כ נודע לו שהוא ליל שביעי וצריך להדליק נר אחר, אי בעי לברוכי או לא. והשבתי, דכיון דמצות חנוכה נר לאיש וביתו, ואינך דמדליק הוו משום הידור לא בעי לברוכי. ועוד שהרי כתב בב"י [בשם ארחות חיים מי שלא הדליק בליל שלישי אלא ב' נרות, זה היה מעשה בלוני"ל והסכימו שידליק מה שחסר להדליק, ואין צריך לברך פעם אחרת. ואפילו לדעת תרומת הדשן שכתב, דאכסנאי נמי אם רצה להדליק בברכה משום הידור שפיר דמי, מודה הכא. וכל שכן שאין דבריו מחוורים, וכמו שכתבתי בסימן תרע"ז.
וסיכם הדין בס' משנה ברורה, שההיתר להדליק כל הלילה הוא עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה.
ומכל הנ"ל יוצא לנו להלכה למעשה, שהדלקת הנרות בדיעבד יכולה להעשות עד 'עלות השחר', ובפרט בזמן הזה שמדליקים בפנים, וכל הפרסום הוא לו ולבני ביתו. אם לא הדליק עד לאחר עלות השחר, הפסיד את אותו היום, וידליק למחרת כפי הראוי לאותו יום.