לכאורה, שההיום יום שאתה מתכוון אליו, הוא מה שמובא ב"היום־יום" של א' באייר, ששם מבוארת באריכות המעלה של הספירה, וכך מובא שם:
מען האט געזאגט אמאל פאר'ן טאטען - אין א פארבריינגען ספירה-צייט אין די יאהרען תרנ"א-נ"ג: דעם אלטען רבין'ס חסידים פלעגען אלעמאל ציילען. דער ווארט איז דעם טאטען זייער געפעלען געווארען. ואמר: אזוי איז דער ענין העבודה. די שעות דארפען זיין געציילטע, דאן זיינען די טעג געציילטע. אז עס גייט אווען א טאג, דארף מען וויסען וואס מ'האט אויפגעטאן און וואס מ'דארף וייטער טאן ... בכלל דארף מען זעהן אז דער מארגען זאל זיין א סך שענער ווי דער היינט.
ובתרגום ללשון הקודש: "אמרו פעם בפני אבא (הרש"ב) בהתוועדות בימי הספירה בשנים תרנ"א–תרנ"ג: חסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים. אִמרה זו מאוד מצאה חן בעיני אבי. ואמר: כך הוא עניין העבודה. השעות צריכים להיות נספרים ואזי הימים נספרים. כשחולף יום, צריכים לדעת מה פעלו ומה צריכים להמשיך לפעול... בכלל צריכים לראות שהמחר יהיה הרבה יותר יפה מהיום"
כשסופרים דבר – הספירה מעידה על חשיבתו ומעלתו. דבר חסר ערך אין צורך למנותו. הספירה מראה על היוקר של הדבר, והיא גם יוצרת את חשיבתו, כלשון חכמים "דבר שבמניין – לא בטל". כשהקב"ה רוצה להראות את מעלתם וחיבתם של ישראל הוא מצווה לסופרם. ועד"ז זה היא המשמעות של ימי ספירת העומר, שהיא בעצם מלמדת על חשיבותם ואת מעלתם כהכנה לחג מתן תורה, ומתוך כך היא מעוררת את האדם לנצל את הימים הללו כראוי, וזו היא ה"עבודה" של ספירת העומר.
ההפך מהמושג "עבודה" – לספור את הימים ולהעריך את חשיבותם – הוא זלזול בערך הזמן והסתפקות ב'זרימה' איתו. בסלנג משמש הביטוי "אני לא סופר אותך", כלומר: אינני מחשיב אותך ואינני מתחשב בך. וכך בענייננו: ישנם שלא 'סופרים' את החיים של עצמם – מה שעובר עובר, ומה שזורם זורם. ללא "עבודה", החיים עוברים מעצמם.
זו טעות קשה. החיים יקרים וחשובים מאוד, וצריך לנצל כל רגע בהם. ניצול נכון יכול לבוא לידי ביטוי בעזרה למישהו אחר או בהתקדמות אישית של האדם עם עצמו. העבודה פירושה לספור ולנצל את הזמן כפי שנהגו חסידי אדמו"ר הזקן.
יש שסופרים רק בסוף: כאשר הם מגיעים לגיל מבוגר הם מתחילים לסכם ולראות מה עשו ופעלו עד אז. גם ספירה ו'חשבון נפש' כאלה חשובים ויש להם ערך, אבל חשיבות הספירה שבה אנו עוסקים כעת – טמונה בהדרכת הרבי ב"היום־יום" האמור – לספור לא רק את הימים אלא גם את השעות, כלומר: לייחס חשיבות לזמן כפי שהוא ולנצל כל יום בפני עצמו, ולא לראות רק את הסך הכולל.
זו ה"עבודה" הנדרשת: לתת תשומת לב נכונה לחיים, לדעת שכל שעה היא הזדמנות ולהשקיע מאמץ לנצל אותה עד תומה ביציקת תוכן אמיתי לתוכה. זו הזדמנות 'לעשות סדר' בחיים האישיים ולארגן את הזמן ואת ניצולו מחדש.
עניין זה בא לידי ביטוי מיוחד בעבודתנו להבאת הגאולה. בשיחה הידועה של כ"ח בניסן, הרבי מתבטא במילים חריפות כנגד הרואים שעובר יום ועוד יום ולא מגיעה הגאולה ונותרים אדישים, ובלשון השיחה: "ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה... ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!!"
הוי אומר, לא חשובה רק התוצאה הסופית – הבאת הגאולה – אלא גם הזמן שחולף ועובר עד שהיא מגיעה. כל יום ויום 'זועק' להיות חלק מהגאולה, וכל יום שעובר והיא לא מגיעה, הרי כביכול לא התגלתה התכלית האמיתית של אותו יום.
כשסופרים את הימים, בדורנו זה, הספירה צריכה להיות 'ספירה גאולתית': כיצד נגרום שהיום יהיה יום של גאולה ופרטית, ואזי ממילא יהיה בכוחו להוביל גם לגאולה כללית, תכף ומיד ממש.
כל אחד מאיתנו, צריך לשים במוחו וליבו את אותה זעקה עצמית של הרבי, הדורשת מכל אחד ואחד מאיתנו לשים לב אל ליבו, ולדעת שהוא צריך להיות חלק בלתי נפרד מהבאת הגאולה.
הרבי מבאר באותה שיחה, שאילו היה יהודי אחד מבקש באמת את ביאת משיח צדקנו, משיח היה בא בפועל ממש.
כל אחד צריך לראות שהוא יהיה אותו ה"אחד", שסופר את שעותיו, סופר את ימיו, ומנצל כל רגע ורגע כדי להביא את הגאולה בפועל ממש.