Ask The Rabbi

נושא:

ספק איסור

אדם בישל בסיר מאכל שיש לגביו ספק האם הוא מותר או אסור, ונודע לו שהמאכל שבושל הוא ספק איסור. לאחר מכן בישל באותו הסיר מאכל של היתר, והוא מסופק האם בישל את ההיתר בתוך 24 שעות משעה שבישל את הספק איסור או לאחר 24 שעות. האם ניתן להתיר את המאכל על סמך ספק ספיקא?

הראשונים נחלקו האם הדין המקובל שספק דאורייתא לחומרא הוא מן התורה או מדרבנן. לדעת הרשב"א ספק של תורה אסור מן התורה כמו וודאי, והיינו שבמקרה שיש לאדם ספק לגבי איסור של תורה – התורה עצמה מחייבת אותו להחמיר, כעולה ממה שמצינו בתורה שמביאים קרבן על ספק איסור ("אשם תלוי").
לרמב"ם ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן:
אבל לדעת הרמב"ם התורה אסרה רק וודאי איסור ולא ספק, ומה שאנו מחמירים בכל ספק של תורה הוא מדברי חכמים, והיינו בין שמדובר בספק של תורה מצד הדין (כגון שהגמרא לא הכריעה את ההלכה) ובין שמדובר בספק של תורה מצד המציאות (שאנו מסופקים אם הדבר שלפנינו אסור מן התורה או מותר) – האיסור בזה הוא מדרבנן שהכריעו להחמיר בכל ספק של תורה (אבל מן התורה אנו מעמידים הדבר על חזקתו, וכל עוד לא התברר איסורו בוודאי אין בו איסור). כל זה מלבד איסור שיש בו כרת, שכן באיסור תורה שעונשו כרת מודה הרמב"ם שספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב קרבן אשם תלוי.
האחרונים נחלקו כמי לפסוק:
להלכה נחלקו האחרונים, הש"ך והפמ"ג פסקו כרשב"א שספק דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא, ואילו הפרי חדש פסק כרמב"ם שספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן.
לרמב"ם ספק ספיקא נחשב כספק דרבנן, ולרשב"א מקילים בספק ספיקא מדין רוב:
לאור זאת ביארו אחרונים שהטעם לכך שמקובל להלכה להקל בספק ספיקא (אפילו ספק ספיקא של תורה) תלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א, שכן לדעת הרמב"ם הטעם לכך הוא פשוט: כאשר יש ספק אחד באיסור תורה הרי זה איסור דרבנן, וכאשר יש ספק ספיקא באיסור תורה הרי זה ככל ספק איסור דרבנן שהולכים בו להקל. אמנם לשיטת הרשב"א הטעם שמקילים בספק ספיקא הוא משום מה שאמרה התורה "אחרי רבים להטות", והיינו שכאשר יש ספק אחד באיסור תורה הרי זה כמחצה על מחצה ומחוייבים להחמיר מן התורה, אבל כאשר יש ספק ספיקא באיסור תורה – הספק השני מכריעו לרוב, והרי זה ככל דבר שהולכים בו אחר הרוב, שכיון שבספק ספיקא יש כביכול רוב לצד ההיתר – הולכים להקל.
שני ספיקות בגוף שנודעו זה לאחר זה:
שני ספיקות בגוף שנולדו יחד מותר:
ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אינם מצטרפים לספק ספיקא. בהמשך לכך כתב הרמ"א כתב על פי איסור והיתר: "אבל אם היו שני ספיקות אם היה כאן איסור כלל (שבכל אחד מהספיקות אנו אומרים שמא אין הבהמה טריפה), ונודעו שני הספיקות ביחד – מתירים ספק ספיקא בכל מקום, אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור".
עוף שנשבר הכנף שלו ויש ספק אם נשבר בעודו בחיים:
דוגמא לשני ספיקות אם יש כאן איסור (שני ספיקות בגוף), מובאת בהמשך דברי הרמ"א: עוף שנשבר הכנף שלו, ויש ספק אם נשבר בעודו בחיים וממילא היה טריפה או שנשבר לאחר השחיטה, ואם תאמר שנשבר בעודו בחיים יש עדיין ספק שמא הריאה לא ניקבה (שהריאה נמצאת בעוף סמוך לכנף, ואם הריאה לא ניקבה העוף אינו טריפה על אף שנשבר הכנף שלו).
לרמ"א וש"ך שני ספיקות בגוף שנודעו זה לאחר זה אסור:
לדברי הרמ"א: במקרה של שני ספיקות בגוף שנודעו ביחד – מקילים. משמע מדבריו שאם שני הספיקות בגוף נודעו זה לאחר זה – אינם מצטרפים לספק ספיקא, ויש להחמיר. וכן דעת הש"ך.
בישל בסיר ספק איסור ואח"כ בישל בו היתר ומסופק אם עבר מעת לעת:
דוגמא לשני ספיקות בגוף שנודעו זה לאחר זה: אדם שבישל בסיר ספק איסור ונודע לו מכך, ואחר כך בישל באותו הסיר מאכל של היתר ומסופק אם בישל את ההיתר בתוך מעת לעת (שטרם עברו 24 שעות מבישול הספק איסור) או לאחר מעת לעת – לדעת הרמ"א והש"ך אין זה ספק ספיקא, כיון שבזמן שנודע הספק הראשון כבר נפסק דינו של הסיר לאיסור, כלומר שיש להתייחס אליו כמו אל סיר שבישלו בו איסור, וממילא לאחר מכן כשהגיע הספק השני כבר לא ניתן לצרף את הספק הראשון.
למשאת בנימין וט"ז שני ספיקות בגוף מותר אפילו נולדו זה אחר זה:
אמנם לדעת משאת בנימין והט"ז אפילו אם שני הספיקות בגוף נודעו זה לאחר זה – מצטרפים לספק ספיקא ומותר.
סיכום הדינים במקרה של ספיקות שנודעו בזה אחר זה:
כשספק אחד בגוף וספק אחד אחד בתערובת: במקרה זה כל האחרונים מודים שאם הספיקות נודעו בזה אחר זה – אינם מצטרפים לספק ספיקא, שהרי משאת בנימין היקל בספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת רק כשהספיקות נודעו יחד, ואילו הש"ך והט"ז החמירו יותר ואסרו ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אפילו כשנודעו יחד (וכל שכן כשנודעו זה אחר זה).
כששני הספיקות בגוף אחד: אם נודעו זה אחר זה – לדעת הרמ"א והש"ך אינם מצטרפים לספק ספיקא ואסור, ולדעת משאת בנימין והט"ז מצרפים לספק ספיקא ומותר.
כששני הספיקות בתערובות: אם נודעו זה אחר זה – מסתימת הש"ך משמע שאינם מצטרפים לספק ספיקא ואסור, ולדעת משאת בנימין והט"ז מצטרפים לספק ספיקא ומותר.
ועל פי כל האמור לעיל מובן, שלדעת הרמ"א והש"ך אין זה ספק ספיקא, כיון שבזמן שנודע הספק הראשון כבר נפסק דינו של הסיר לאיסור, ואחר כך כשהגיע הספק השני כבר לא ניתן לצרף את הספק הראשון. אמנם לדעת משאת בנימין וט"ז ניתן להתיר את המאכל על סמך ספק ספיקא, שלשיטתם שני ספיקות בגוף מצטרפים לספק ספיקא אפילו נודעו זה לאחר זה.

מקורות

ליקוטי שיחות חכ"ט. שיחה ליום הכיפורים.

ספר חסידים סתרט"ז