עניינה של מידה זו מובא בתניא באיגרת טו:
"וגם בכלל בחינת נצח הוא לנצח ולעמוד נגד כל מונע ההשפעה והלימוד מבנו מבית ומחוץ. מבית היינו להתחזק נגד מידת הגבורה והצמצום שבאב עצמו שהיא מעוררת דינים ברצונו על בנו לומר שאינו ראוי לכך עדיין...".
נצח מבטא עיקשות (במובן החיובי שלה) של האדם לפעול על פי רצונו. מידת הנצח עניינה לנצח את כל המניעות והעיכובים שעומדים בדרכה של ההשפעה, הן "מבית" – תכונות כגון עצלות או כבדות וגם מידת הגבורה (כגון חשש שמא בפעולתו יגרום להמשכת השפע למקום שעדיין אינו ראוי לו); הן "מבחוץ" – הפרעות חיצוניות.
ההבנה השכלית וההתעוררות הרגשית נחוצות וחשובות מאוד, אבל בשלב הביצוע לא די בהן. הנצח הוא חשיפת הכוחות הפנימיים והאמונה של האדם ביכולתו, וכשמגייסים אותו לעזרתנו – אפשר להתגבר ולנצח.
כאשר יש רגש של אהבה וחיבור, מתעורר הרצון הטבעי שיהיה לאחר טוב. מצד האמת, בתוך הלב פנימה, כל אחד מאיתנו חפץ בשלום חברו, שהרי הנפשות מחוברות, ורק הגופים מחולקים (כמובא בתניא פרק לב), אבל כדי להגיע לרצון הזה, נדרש לעיתים 'ניצוח' – יש לנצח את התודעה הגלויה שבה מרגישים ריחוק, ולחשוף את הפנים, שבו מצוי חיבור.
מידת הנצח באדם היא גם היכולת שלו לנצח את עצמו ולפעול באופן שהוא הפך טבעו, לדוגמה: גם אם מידת החסד אינה מפותחת אצלו די הצורך, ומצד הרגש שלו הוא לא נמשך להשפעה ולנתינה – מידת הנצח עשויה לגרום לו לגלות בעצמו כוחות של השפעה ונתינה, בדרך של ניצוח והתגברות.
לנצח את השנאה
השנאה עניינה ניתוק ודחייה רגשית בין אדם לחברו. הגמרא אומרת ש'שונא' נקרא מי שלא דיבר עם חברו שלושה ימים. מדובר בחבר או שָכֵן שרגילים לפגוש אותו יום־יום, וכשעוברים שלושה ימים, ואתה "ברוגז" איתו, התורה רואה בך 'שונא' שלו.
הכיצד אוכל לדבר איתו, הרי הוא התנהג אלי לא בסדר?! ממשיכה התורה ואומרת: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (שם). במקום להיפגע ולשתוק, תדבר איתו על מה שקרה, על המעשה שעשה שפגע בך. אל תשמור בתוך הלב ותתמלא ברגשות שליליים כלפיו. ועם זאת חשוב לשים לב שהדיבור וההוכחה ייעשו בזהירות: יש להישמר ש"לֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (שם), וכפירוש רש"י: שלא תלבין פניו ברבים. יש להעיר לו בצנעה ולא ליד אנשים אחרים. כי הוכחה הגורמת ביוש, היא עצמה חטא. וכלשון הגמרא "יכול פניו משתנות? תלמוד לומר 'וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'".
הרבה פעמים אנשים טועים בכך. הם מנתקים קשר ויוצרים ריחוק, או מוכיחים בדרך שאינה ראויה (ובכלל זה הלבנת פנים ברבים).
התורה מדגישה ציווי נוסף: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ" (שם). בפשט הדברים ציווי זה מוסב על ענייני כספים וממון, אבל בעומק הדברים נכלל בו גם הצד הנפשי והרגשי של היחס בין אנשים. כל התנהלות "מתחשבנת", כגון "אתה פגעת בי? אני אראה לך עכשיו..." נכללת באיסורים אלו.
התורה דורשת מאיתנו למנוע מרגשות אלו להופיע בתוך הלב שלנו. זה נכון לכל יהודי, שהרי כל יהודי הוא בבחינת 'אחיך'.
שני אנשים שאומרים זה לזה מילים פוגעות – מבטאים ריחוק או דחייה. לעיתים הם אינם אומרים זאת במפורש אלא נמנעים מדיבור זה עם זה, ואותה ההימנעות גם היא מבטאת ריחוק. התנהגויות אלו מלמדות שבתוך ליבם פנימה – אין חיבור ואהבה.
זוגיות מנצחת
על דרך זה גם בתוך הבית הפרטי שלנו – בתוך המשפחה, בין בני הבית או בין בני הזוג.
לפעמים בני הזוג מרגישים שיש ביניהם מאבק וניגוד, על דרך מה שאמרו חז"ל על הפסוק "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח): "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו להילחם". המאבק מתבטא בפגיעה הדדית, הלבנת פנים, חלילה, ותחושת ריחוק.
על בני הזוג לזכור שאפילו אם למשך זמן קצר התגבר הצד החיצוני של "כנגדו", הרי מצד האמת, בתוכם פנימה, יש ביניהם חיבור מצד הנשמה, שהיא 'נשמה אחת' בשורש, אלא שלפעמים צריך לנצח את הצד המפריד ולגלות את האמת הפנימית של הקשר.
יהודי צריך להשתדל להתרחק מאוד מהצד המקפיד, המתרחק והפוגע, וגם אם יש בו נטייה טבעית לכך, עליו להתגבר עליה ולנצחהּ.
כשהאהבה גלויה קל ופשוט לעשות טוב. אין צורך במאמץ לנצח שום דבר. זה טבעי ופשוט, אבל האתגר (ה'חוכמה') הוא היכולת לעשות טוב מתוך מאמץ, כשיש מחסום והפרעה (כשנפגענו) – להתאמץ ולהתגבר עליהם ולעשות טוב למרות הקושי ולמרות הפגיעה, להתגבר ולנצח, שכן כוח הנצח הוא כוח בנפש שמנצח את אותו מחסום.
זו גם הסיבה שבחלוקת הספירות לג' קווים, מידת הנצח נמצאת תחת מידת החסד. בהשקפה ראשונה תכונת הניצוח שייכת יותר למידת הגבורה – "איזהו גיבור? הכובש את יצרו"; ואם כן, מדוע היא "ממוקמת" בצד ימין דווקא?! משום שהתפקיד העיקרי של מידת הנצח הוא להמשיך את החסד בפועל ולא להתחשב בהפרעות ובמחסומים.
גם אדם שמידת החסד אינה מפותחת בו די הצורך והוא לא נמשך להשפעה ולנתינה מצד רגשותיו, יכול לגלות בעצמו כוחות לעשות ולבצע את המוטל עליו בדרך ניצוח והתגברות.
כאמור, "נצח" הוא מלשון לְנַצֵּחַ – כעין עקשנות שהאדם מפתח בתוכו, להתנהג – בהחלטה מודעת – בניגוד למה שהוא מרגיש או מבין. עקשנות יכולה להיות תכונה שלילית. לפעמים אדם עקשן מבין שדבר מסוים אינו טוב עבורו, אבל כיוון שהחליט להתנהג באופן מסוים, הוא פועל לאור החלטתו ושום דבר לא מזיז אותו מדרכו; את הכוח הטמון בעקשנות אפשר לתעל גם לשימוש חיובי, וכפי שמוסבר פעמים רבות, לפסוק "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות לד, ט) יש גם משמעות חיובית ומעלה. זהו הכוח הפנימי שמתעקש לנצח.
את הגלות צריך לנצח, והכוח לנצח אותה טמון בהגברת החסד והאהבה.
