בעניין זה ישנה שיחה שלימה של הרבי מה"מ, שהסביר הרבי את המנהג ע"פ הלכה וע"פ פנימיות התורה, ובהדגשה כיצד אין הדברים סותרים כלל וכלל, אלא אדרבה.
ומיסודם של דברים, בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן רצא, מבאר כך:
"יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע הרי יכול לקיים אותה (ביותר מכביצה מעט אבל) כביצה ואף שכביצה היא סעודת עראי (ואינו [יוצא בה]) מכל מקום מאחר שיש בה כדי שביעה נקרא סעודה (ויוצא בה) (ויש אומרים שאפילו בכזית יוצא ידי חובתו לכתחלה בכל אחת משלש סעודות כמו שיתבאר בסי' תרל"ט ויש להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה אם אפשר לו(
ואם אי אפשר לו לאכול כלל אין צריך לצער את עצמו לאכול שסעודות השבת לעונג ולא לצער אבל החכם עיניו בראשו שלא למלאות בטנו בסעודת הבקר כדי ליתן מקום לסעודה שלישית"
בשיחה הנ"ל, מבאר הרבי, שאין הפירוש שמנהג רבותינו שלא לאכול פת בסעודה, הוא מאחר שמקלים במצוות, או שח"ו ישנו חוסר הידור, אלא שבלשונו של אדמו"ר הזקן עצמו בשולחן ערוך טמונה התשובה.
וכהדגשת אדמו"ר הזקן:
"ואם אי אפשר לו לאכול כלל אין צריך לצער את עצמו לאכול שסעודות השבת לעונג ולא לצער" – היינו שכל ענינה של סעודת השבת היא כדי שיהיה לאדם עונג ושמחה מהסעודה, אך אם הסעודה היא צער בשביל האדם, מסיבות מסוימות, אין לו לאכול.
וכמו שמובא במקום אחר בשו"ע, שמי שמזיקה לו האכילה, כמעט ואסור לו לאכול את הסעודה, כי הסעודה היא לעונג ולא לצער. ולחסידים סעודה זו היא צער, כפי שיתבאר הטעם לקמן, ולכן אין חלה עליהם החובה מלכתחילה.
וביתר פרטות, בהשתלשלות המנהג:
כפי המסופר בשיחותיו של הרבי הריי"צ, רבי יוסף יצחק, שבהנהגתו של אדמו"ר הזקן עצמו היה שינויים ושלבים; בתחילה היה הנוהג גם אצלו שאוכלים סעודה שלישית, כשאר העולם.
לאחרי שיצא אדמו"ר הזקן ממאסרו השני, ביום ג' דחנוכה, ואמר מאמר שתוכנו יובא להלן, אזי הפסיקו לאכול את הסעודות בבית הרב.
במאמר מבואר, שג' הסעודות הם כנגד ג' פעמים שמובא "היום" לגבי המן. אך "היום" השלישי נאמר "היום לא" – ומזה למדו – שהוא כנגד לעתיד לבוא, שאז לא יהיה לא אכילה ולא שתיה, אלא זה ענין עמוק ונעלה יותר.
ולאחרי שדיבר כן אדמו"ר הזקן, וכפי שמבאר זאת הרבי, שלאחרי המאסר התגלתה החסידות בצורה פנימית ועמוקה יותר, התגלה עומק חדש, שיכול לחדור גם בצורה פנימית, להנהגה המעשית בפועל ממש, והפסיקו לאכול את הסעודה.
אי אכילת הסעודה אינה קולא ח"ו, אלא, שמי שמרגיש את העונג והתענוג שיהיה לעתיד לבוא, שאז לא יהיה אכילה ושתיה, אין הוא יכול כעת לאכול את הסעודה. אין עליו את החיוב, כי כל הסעודה היא "לעונג ולא לצער" (ל' אדה"ז שם).
וכן הוא גם בנוגע להנהגתם של החסידים, שמקשורים לרבותיהם, שהם יודעים שהסעודה השלישית מכוונת כלפי "היום לא", והיא מעין לעתיד לבוא, ולכן האכילה של הסעודה גורמת ומסיבה להם צער, וברור שאין עליהם חיוב.
ובהערה בשיחה שם מציין הרבי למקום נוסף (בהקשר אחר, אך התוכן שווה), ששם מבאר, שגם מי שלא מרגיש את הצער מהדבר עצמו, ובנידון שלנו – הצער מהאכילה מעין לעתיד לבוא – הרי הוא מצטער מזה שהוא לא מרגיש, והוא אינו מספיק קדוש ורוחני.
וגם מי שאינו מצטער מזה, הוא מצטער מכך שהוא עצמו אינו מצטער מהמצב הרוחני שלו. וצער זה הוא הסיבה שאין לו לאכול את הסעודה.
אלא שיש לשים לב, שאכילה של "איזה דבר" צריכה להיות, ואף בה טמון תוכן עמוק.
בהיום יום של כב' אדר מובא כך:
"אאמו"ר כותב באחד ממאמריו: הא דסעודה שלישית היום לא גו', היינו שא"צ פת, אבל צריך לטעום איזה דבר, וא"ר יוסי יהא חלקי מאוכלי גם סעודות."
היינו שאדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דובער, כותב באחד מהמאמרים שלו, שמה שהסעודה השלישית מכוונת כלפי "היום" השלישי, שעליו נאמר "היום לא" – היינו שאין צריך לאכול פת, אך צריך בכל זאת לטעום איזה דבר.
ומבאר הרבי, שישנו ענין מיוחד ועמוק גם באכילה של "איזה דבר" בסעודה השלישית. וכפי שיתבאר לקמן בקצרה, ויש לראות את הדברים באריכות בשיחה עצמה (לקו"ש חכ"א שיחה לפרשת בשלח).
לשיטת החסידות, מה שאין לעתיד לבוא אכילה ושתיה, אין הכוונה שלא יהיה כלל, אלא שלא יהיה לאותו הצורך שצריכים לאכולו היום, אלא לצורך אחר. ישנו ענין של אכילה נעלה יותר שיהיה לעתיד לבוא, דווקא בגוף הגשמי.
והאכילה המסויימת בסעודה השלישית היא מעין טעימה של אותה אכילה נעלית שתהיה לעתיד לבוא. ולכן יש להקפיד בכל זאת לטעום "איזה דבר" בסעודה, ולטעום כבר בזמן הגלות מעין האכילה הזאת.
ויהי רצון, שתיכף ומייד נאכל מסעודת שור הבר והלוויתן, בהתגלות מלך המשיח.