סעודה שלישית

מנהג חב"ד שלא לאכול סעודה שלישית בשבת (אם כי להסתפק בטעימה כלשהי כדלהלן), מנהג זה מבוסס על מנהגם של רבותינו נשאינו. וכמובן שהדבר מבוסס הלכתית כפי שנסביר לקמן.
נראה את המקור בהלכה לסעודה שלישית:
כתב השולחן ערוך (אורח חיים סימן רצ"א ס"ה):
"יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית. ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה, ואם אי אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו, והחכם עיניו בראשו שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר כדי ליתן מקום לסעודה שלישית". ע"כ.
ובמשנה ברורה (שם סק"א) הביא טעם הדבר (ע"פ דברי הגמרא במסכת שבת):
"וכדאיתא בגמרא: חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת ואסמכוהו אקרא דכתיב "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה" ותלתא היום כתוב בקרא זה. ואחז"ל כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג שנאמר וגו'". ע"כ.
ובהמשך כתב השו"ע (שם ס"ה):
"צריך לעשותה בפת, ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי באחד מחמשת מיני דגן. וי"א שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות. וי"א דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר".
וכן פסק אדמוה"ז בשולחנו (שם ס"ז):
"אבל צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות כמו בסעודות הראשונות . . . אבל יש מקילין עוד שיכול לקיים סעודה ג' בכל מאכל העשוי מחמשת המינים שמברכים עליו בורא מיני מזונות שהוא נקרא מזון ויש מקילין עוד שיכול לקיימה גם כן בדברים שדרך ללפת בהן את הפת כגון בשר ודגים וכיוצא בהם אבל לא בפירות ויש מקילין עוד שאפילו בפירות יכול לקיימה.
ואין לסמוך כלל על כל זה אלא אם כן אי אפשר כלל בענין אחר כגון שהוא שבע ביותר ואי אפשר לו לאכול פת בלא שיצער את עצמו . . .". ע"כ.
אך בספר היום יום (כ"ב אדר א'), מביא הרבי את המנהג לא לאכול סעודה ממש בסעודה שלישית, אלא להסתפק בטעימה כלשהי:
"אאמו"ר כותב באחד ממאמריו: הא דסעודה שלישית היום לא גו', היינו שא"צ פת, אבל צריך לטעום איזה דבר, וא"ר יוסי יהא חלקי מאוכלי גם סעודות".
באחת השיחות (ליקוטי שיחות חלק כ"א שיחה ב' לפרשת בשלח עמוד 48 ואילך) ביאר הרבי באופן נפלא את טעם מנהג זה, אף שלכאורה נראה שהוא מנוגד להלכה (שצריך סעודה של ממש).
הרבי פותח בביאורו של ה'לבוש' (לבוש סימן רצ"א ס"ה), שהיות וסעודה שלישית נלמדת מהמילה "היום" השלישית בפסוק שצוטט לעיל, ומילה זו נסמכת למילה שאחריה ("היום לא") שמשמעותה שלילה, לכן בסעודה שלישית – אין אוכלים אלא מסתפקים בטעימה כלשהי.
בהמשך מביא הרבי את הביאור הפנימי לכך, המובא בחסידות, שזמן סעודה שלישית מכוון כנגד הזמן של עוה"ב (ויום הכיפורים) שבהם אין שייך ענין של אכילה גשמית, ומזה נשתלשל גם כיום בעוה"ז שלא אוכלים סעודה שלישית.
אך ביאור זה אינו מספק (כי סוף סוף הדבר יוצר מצב של בדיעבד בקיום סעודה שלישית), ולכן מביא הרבי הסבר הלכתי התואם לביאור הפנימי:
כותב אדמוה"ז בשולחנו (או"ח סימן רפ"ח ס"ב):
"אדם שהאכילה מזקת לו, שאז עונג הוא לו שלא לאכול, אין צריך לאכול כלל, וכמעט שאסור לו לאכול שלא יצטער בשבת. . .שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג. אבל בענין אחר אסור. . . אין לו להחליף עונג חכמים שתקנו בג' סעודות בעונג אחר שאינו מוכרח שיהיה בשבת ולא התירוהו חכמים". ע"כ.
מדייק הרבי מכך, שהגדרת מצות אכילת סעודות שבת קשור דוקא בחלק העונג שנגרם לאדם מהאכילה. ולכן כאשר יש לאדם צער, לא רק שאין עליו חובה לאכול סעודות שבת, אלא "כמעט שאסור לו לאכול"!
כלומר, הצער אינו רק פוטר אדם מחובת הסעודה, אלא כביכול עוקר את החובה, היות וכל מטרת הסעודה לעונג, וכאשר זה גורם לו צער, א"כ לא חלה על האדם חובה זו.
ומכך מסיק הרבי, שכאשר אדם חש את העילוי של זמן סעודה שלישית, מעין עוה"ב ומעין יום הכיפורים, ובעקבות כך האכילה גורמת לו צער, א"כ לא חלה עליו חובה זו של אכילת סעודה שלישית.
והיות שחסידים מקושרים לרבותיהם, וודאי שרבותינו נשיאנו חשו והרגישו זמן קדוש ונעלה זה – ובגלל כך לא אכלו סעודה של ממש בסעודה שלישית – אף החסידים אינם אוכלים סעודה שלישית, אלא מסתפקים בטעימה כלשהי.
וכמובן שבזמן קדוש ונעלה שכזה אנו מקדישים אותו לשירת ניגוני התעוררות ואמירת דברי חסידות וכו' להתרומם ולחוש מעין ומקצת של זמן קדוש זה.