סיר שאינו בן יומו

בגמרא במסכת עבודה זרה שאלו: אם נותן טעם לפגם מותר, מדוע אסרה התורה כלים של גויים שבלעו איסור (כפי שמצינו בכלים שישראל לקחו ממדין שהיו צריכים להכשיר אותם)? הגמרא תירצה שמה שהתורה אסרה הם כלים בני יומם שהטעם שבהם אינו פגום, והוסיפה הגמרא שחכמים גזרו אף על קדירה שאינה בת יומה שאין להשתמש בה לכתחילה, גזירה משום קדירה בת יומה.
בכלי שאינו בן יומו התבשיל מותר בדיעבד:
מבואר מדברי הגמרא שקדרה שאינה בת יומה נותנת טעם לפגם והתבשיל מותר בדיעבד (על אף שלכתחילה אין לבשל בקדירה כזו).
טעם החילוק בין הכלי לתבשיל:
תוספות ביארו מדוע חכמים אסרו להשתמש בקדרה שאינה בת יומה ומאידך התירו את המאכל שבושל בה: "לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחילה (שרק לאחר יממה מהבישול נפגם הטעם הבלוע בקדירה), אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם" (שמלכתחילה היה פגום).
כל הנ"ל נפסק בשו"ע:
על פי זה נפסק בשו"ע שקדירה שאינה בת יומה, דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור – הטעם שבה נותן טעם לפגם, ולכן התבשיל שהתבשל בה מותר, אך לכתחילה אסרו חכמים לבשל בה, גזירה משום בת יומה.
גדר "בת יומה":
לרש"י ורבינו תם די בלינת לילה:
לדעת רש"י ורבינו תם די בלינת לילה כדי שהקדירה תיחשב כאינה בת יומה. כגון אם בישלו בסיר לקראת סוף היום, כגון ב-4 אחר הצהריים – למחרת בבוקר הוא כבר נחשב כאינו בן יומו.
לספר התרומה ורא"ש צריכה לעבור יממה שלימה:
אבל לדעת ספר התרומה והרא"ש כל זמן שלא שהתה הקדירה מעת לעת (24 שעות) מזמן שהתבשל בה האיסור – עדיין נחשבת בת יומה (כגון אם בישלו בה איסור ב-4 אחר הצהריים נחשבת בת יומה עד 4 אחר הצהריים למחרת). וכן פסק השו"ע להחמיר.
קדירה שלא הודחה יפה:
מהגמרא משמע לכאורה שטבילת הכלי קשורה לנתינת טעם:
בגמרא שם מובא לגבי הלוקח כלי מנכרי, שאם השתמש בכלי לפני טבילה או הגעלה או ליבון – יש להתיר את התבשיל לפי הדעה בגמרא הסוברת שנותן טעם לפגם מותר, ולאסור את התבשיל לפי הדעה בגמרא הסוברת שנותן טעם לפגם אסור.
הראשונים התקשו: מה ענין טבילה אצל דין נותן טעם לפגם? (הרי טבילת כלי הנלקח מן הגוי היא במקרה שקונה ממנו כלי חדש, ואין זה קשור לבליעת איסור בתוך הכלי שבזה יש לדון אם הטעם הבלוע בכלי פגום או לא).
תוספות פירשו שטבילה אינה קשורה לנתינת טעם:
תוספות ביארו שאכן לדברי הכל (גם למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור) אין לאסור את התבשיל אם השתמש בכלי לפני טבילה, ואמנם אפשר לומר שלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור – גזרו על טבילה משום הגעלה וליבון (אף על פי שבאופן עקרוני טבילת כלי הנלקח מן העכו"ם אינה קשורה לנתינת טעם).
הר"ן פירש שטבילה האמורה כאן היא הדחת הכלי:
הר"ן הביא פירוש נוסף: טבילה היינו הדחת וניקוי הכלי (שלמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר – התבשיל מותר אפילו אם השתמש בכלי לפני הדחתו ולפני הכשרתו). לפי פירוש זה יוצא שלמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר – ההיתר של מאכל שהתבשל בכלי שאינו בו יומו הוא אפילו אם הכלי לא הודח משמנונית האיסור כיון שהיא פגומה. וכן עולה מהרמב"ם.
ראשונים נוספים שהחמירו כתוספות:
ראב"ד רשב"א ורא"ש פירשו כתוספות. לפירושם אין ראיה מהגמרא להתיר כאשר הכלי לא הודח, ולכן כתבו שמסתבר לאסור מאכל שהתבשל בכלי איסור שאינו בן יומו אם הכלי לא הודח מהשמנונית, כיון ששמנונית היא כמו איסור ממשי שלא נפגם לאחר 24 שעות.
העיקר להלכה כמחמירים:
השו"ע הביא את שתי השיטות: "אם בישל בה כשאינה בת יומה – התבשיל מותר, דהוי נותן טעם לפגם, והוא שתהיה מודחת שלא יהא שומן על פניה (שהודחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה), שאם לא הדיחה אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה. ויש מתירים אפילו בישל בה קודם שהדיחה". להלכה עולה מהשו"ע שהעיקר להחמיר כשיטת הראב"ד וסיעתו (על פי הכלל שכאשר השו"ע מביא סתם ויש אומרים – הלכה כסתם). גם הרמ"א כתב שנוהגים כראב"ד וסיעתו. וכן פסקו הש"ך והט"ז ושאר אחרונים.
אם יש 60 כנגד השמנונית מותר:
הרמ"א העיר שאם יש בתבשיל שבישל בקדירה ששים כנגד השומן שדבוק על הקדירה – התבשיל מותר אפילו לראב"ד וסיעתו, דכיון שהקדירה אינה בת יומה והבלוע בה כבר נפגם אין צריך ששים כנגד כל הבלוע בקדירה אלא די בששים כנגד השומן הדבוק בה. הש"ך הסכים עם הרמ"א, ודחה את דברי מהרש"ל שהחמיר להצריך ששים גם כנגד הבלוע וגם כנגד השומן .
הש"ך ציין שסתם כלים בחזקת נקיים שאין שומן דבוק בהם.
דבר חריף בקדירה שאינה בת יומה:
יש מי שאומר שחריפות משביחה טעם פגום:
כתב השו"ע שיש מי שאומר (מרדכי) שאם בישלו פלפלים בקדרה של איסור שאינה בת יומה (או שהמאכל שבקדירה נעשה חריף על ידי הרבה תבלינים) – הכל אסור, כיון שהחריפות הופכת את הטעם הפגום הבלוע בקדירה לטעם משובח האוסר (ודווקא כשרוב התבשיל חריף).
המרדכי למד זאת מהמובא בגמרא במסכת עבודה זרה לגבי חיתוך חילתית (ירק חריף) בסכין של איסור, שחריפות החלתית ממתיקה את השמנונית שבסכין, והרי זה כנותן טעם לשבח ואסור.
ולפי כל זה מובן, שלכתחילה אין לבשל בשר בסיר חלבי אפילו שאינו בן יומו. אך בדיעבד הבשר מותר באכילה, כיון שהטעם החלבי הבלוע בסיר כבר פגום וממילא אינו אוסר את הבשר (אבל אסור לבשל מעתה בסיר זה לא בשרי ולא חלבי, שהרי בישלו בו חלב בעבר וגם בישלו בו בשר בעבר , והאשכנזים נוהגים להחמיר שגם פרווה אין לבשל בו ).