במאמרי החסידות מובא כמה וכמה פעמים שר"ה הוא זמן "בנין המלכות". וכדי להבין את המושג, יש להקדים בכלל מהי מידת המלכות, ומה המשמעות שהיא נבנית בראש השנה.
ספירת המלכות היא הספירה הכי אחרונה, שכל ענינה הוא להחיות ולהוות את העולמות, היינו דחיות כל העולמות היא ממדת מלכותו ית'. כי מצד הקב"ה עצמו אין אפילו נתינת מקום למציאות עולמות, וכדי שיתהוו העולמות מאין ליש צריך להיות צמצום והעלם אור ושפע של א"ס ב"ה, שלא יהי' גילוי אלא מצד מדת מלכותו ית', כמ"ש (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, שבכדי שיהי' מלך על העולם נתלבש הקב"ה בלבוש גיאות להיות מלך שמו נקרא, ואור שפע א"ס ב"ה נתעלם ונסתתר בלבוש זה.
וכידוע שבכלל ישנם עשר ספירות, החל ממידת החסד וכלה במידת הגבורה, שספירות אלו הם הנקודות שבהם מחייה ומהווה הקב"ה את העולם, ונותן לו את הכוחות לחיות ולהתקיים.
ועיקר הקיום והחיות מגיעה מספירת המלכות, שהיא הספירה האחרונה. וכמו שמובא בקבלה "מלכות פה" היינו שהיא הפה והשער לכל עניני העולם.
וענין זה ד"ה' מלך גאות לבש" הי' בפעם הראשונה ביום השישי למעשה בראשית, יום ברוא אדם הראשון, ועד"ז הוא בכל שנה ושנה ביום ראש השנה, כי החיות הכללי של השנה הקודמת הוא בבחי' הסתלקות בתחילת ליל ר"ה, וע"י עבודת בני ישראל בר"ה נעשה בנין המלכות מחדש.
וביאור העניין שהחיות הכללית מסתלקת, יש להקדים משל בכל העניין מאדם שיש לו מפעל גדול, בעל נכסים רבים, ובהגיע זמן מסויים הוא עורך חשבון על כל ההוצאות וההכנסות של המפעל, כמה יצא וכמה נכנס, והאם באמת המפעל מניב רווחים כמו שצריך.
יכול להיות מצב, שבעל המפעל החליט, לאחרי כל הבדיקה, שכבר לא שווה לו להחזיק את המפעל, והוא רק גורם לו הפסדים. ולכן הוא מחליט שבעוד חודש הוא סוגר את המפעל.
בחודש הזה, שהמפעל בפועל פתוח, אך אין לו שום רצון בו, זה נקרא שהסתלק החיות והרצון מאותו המפעל. ומה שהוא קיים בפועל זהו רק ענין טכני, שיכול לחלוף ולעבור, ועוד אמור בפועל לחלוף.
חודש זה, הוא משל לליל ר"ה, שאז מסתלקת החיות של הקב"ה מהעולם. ספירת המלכות, שכנ"ל, היא האחראית על החיות של העולמות, בגדריוובלבושיו, מסתלקת. ומה שנשאר זה רק חיצוניות המלכות – היינו הפן המעשי והפועל היוצא מספירה זו.
התפקיד של עם ישראל בר"ה הוא "תמליכוני עליכם" לעורר באותו בעל מפעל כביכול את הרצון למפעל בצורה חוזרת, שישוב וירצה להפעילו.
בכל תפילות ראש השנה, מה שאנו פועלים ועושים, זה מבקשים ומעוררים רצון אל הקב"ה לחזור ולהחיות את העולמות מחדש.
וב"ה, לא עוזב הרועה את צאן מריעתו, ובכל שנה ושנה עם ישראל, ע"י תפילותיו ובמיוחד על ידי תקיעת השופר, הוא מחזיר את אותה החיות, וספירת המלכות נבנית מחדש.
עולם חדש מתחיל, חיות חדשה, זמן חדש. ובזמן זה, כפי שאומרים בתפילות ראש השנה, מתוכנן מה יהיה בפועל בעולם, מהחל ועד כלה.
וכמו שאומרים "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון" וכו' וכו'.
במאמרים מובא על מה שבכח ישראל להמליך את הקב"ה. שייתכן, שעקב כך, תתעורר אצל היהודי הרגשה שהיא להיפך מן ההכנעה, וע"כ באה ההוראה מנשיאותו של יהושע - שהשפיל עצמו - שדוקאלאחרי שישראל מביאים לידי ענין זה, צריכה להתעורר אצלם התבטלות מוחלטת, ועי"כ מוסיפים בכתיבה וחתימה טובה.
הסיבה שההמלכה בפועל היא נעשית על ידי קול השופר, מבואר על זה בחסידות, שקול השופר הוא קול פשוט, הנובע מהבל הלב, ומבטא בעבודת ה'את הצעקה הפשוט של היהודי מפנימיות הלב, כנאמר "צעק לבם אל ה'" (איכה ב, יח) - הצעקה הפנימית של היהודי אל הקב"ה, ומשום כך הוא מעורר למעלה את הרצון הפנימי למלוכה, שהק"ב יקבל הכתרתם של ישראל, ויהיה מלך ישראל, ועל ידי כך - מלך העלם, עד "והיה ה'למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה'אחד ושמו אחד".
עוד מובא, שבמה שפועלים את ענין "תמליכוני עליכם" - זה קשור עם ב'התנועות - שהם היסוד של קיום התורה והמצוות בכלל של העדר השינוי ועליה מחיל אל חיל - צריכים לעורר את העונג בענין המלוכה, ולאחר מכן את הרצון למלכה.
ולכן נדרש מישראל עצמם שתי תנועות "אם כבנים אם כעבדים":
הבן קשור עם עצמות האב, והאב משתעשע ומתענג בו - ענין המנוחה' עבד הוא מקיים את רצון המלך - ענין השינוי.
וע"י עבודת ישראל בזה, ממשיכים את המשכת מלוכת הקב"ה בשני הענינים של עונג ורצון.
וחותמים את כל בית ישראל, לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה.