עקרון זה מבוסס על הפסוק שמובא בפרשת בלק, מתוך מה שאמר בלעם הרשע, בנבואתו על ישראל, שם הוא אומר "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"
העם היהודי הוא לא עם שמתחשב בגויים, ואין הוא דומה להם כלל וכלל, אלא יש בו בחירה אלוקית של הקב"ה, ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" והיא – התורה, היא זו שעושה אותנו לאומה. וכדברי אחד מהראשונים "אין אומתנו אומה אלא בתורתה".
ולפשט את הדברים, ננסה להסביר אותם בצורה יותר רחבה ומפורטת.
באחד המקומות, מביא הרבי הסבר ארוך לכל הנושא הזה, ומבאר אותה בצורה רחבה ובהירה. בתחילת החישוב, מביא הרבי סוג של סקירה היסטורית על העבר של העם היהודי.
בני ישראל, הם יחידים בעולם בחוויות קיצוניות רב-גווניות והסטורי' בת אלפי שנים. בסקירה פשוטה אפשר בנקל למצוא את הצד השוה, הקו המיחד, שהי' תמיד אצל בנ"י בכל התקופות והמאורעות השונים, שבו קשורה עצם המהות והקיום של עם ישראל.
וכך כותב הרבי – "סקירה אובייקטיבית, ללא דעה קדומה, לאורך ההיסטורי' של עם ישראל, מוכרחת להביא לידי מסקנא, שקיומו של עמנו בודאי אינו קשור בשפע חומרי או עוצמה פיזית"
כל מי שיסתכל בהיסטוריה של העם היהודי יראה, שאפילו בזמנים הכי טובים, שהיו כולם תחת הממשלה המאוחדת של שלמה המלך, היה עם ישראל ומלכות ישראל – מבחינה פוליטית וכלכלית - קטנים בהשוואה למלוכות העולם בזמן ההוא, מצרים, אשור ובבל.
ובנוסף לזה ברור, שלא שלטון המלוכה ולא השטח הגיאוגרפי הבטיחו את קיומנו, כי ההיסטורי' שלנו בתור עם בעל מדינה בארצו, היא קצרה ביותר בהשוואה עם ההסטורי' הגלותית שלנו, ללא מלוכה וללא ארץ.
כי אם מסתכלים על הזמנים שהיו בעבר, הנה רואים בבירור, ששנים רבות, היהודים הם משוטטים בגלות, השם ישמרנו, ללא מלוכה ולא ארץ משלהם.
דבר נוסף, שברור שהוא לא היסוד החשוב בקיומנו הוא השפה – כי עוד בימי קדם שימשה ארמית כשפת דיבור של העם: חלקים של התנ"ך, כמעט כל תלמוד בבלי, הזוהר ועוד, נכתבו בלשון הארמית.
בימי ר' סעדי' גאון והרמב"ם היתה השפה הערבית שפתם של רוב המוני העם, ולאחר מכן אידיש ושפות אחרות.
כמו"כ אי אפשר לומר שמין תרבות או מדע כלליים הבטיחו את קיום אומתינו, כי דברים אלה נשתנו בתכלית מתקופה לתקופה.
אבל הדבר שהוא באמת היסוד הוא – "נשאר רק דבר אחד, שהוא הצד השוה לכל הזמנים, כל הארצות וכל התנאים שבדברי ימינו – התורה והמצוות ששמרו בנ"י בחייהם היום-יומיים במסירות נפש גדולה ביותר.".
נכון אמנם, שהיו מזמן לזמן, יחידים או קבוצות, שסטו מהדרך של התורה והמצוות. כבר בימי בית ראשון היו עובדי עבודה זרה של הבעל; בזמן בית שני היו את המתייוונים; המתבוללים באלכסנדריא, הקראים וכיו"ב.
אבל, המכנה המשותף של כל אלו, שכולם נעלמו כליל מתוך עם ישראל (לאחר שהסבו סבל וצרות לא לעצמם בלבד אלא גם לכלל ישראל).
"רק שרשרת הזהב של תורה ומצוות לא נותקה, וע"י תורה ומצוות עבר כלל ישראל את הדרך הארוכה מהר סיני עד היום הזה. כל בעל שכל הישר, המודה על האמת, מוכרח להגיע לידי מסקנא, שקיומו ועצם מהותו של עמנו קשורים בחיי תורה ומצוות, כי הם חיינו ואורך ימינו".
ולאחרי הניתוח הקצר הזה, אחרי הסקירה במהות עמינו, מביא הרבי את המסקנא ההגיונית שעולה מתוך הדברים, בנוגע לשיטה האומרת שעדיף שנהי' ככל הגוים, ה"י:
"השיטה שנהי' ככל הגויים, לא זו בלבד שאינה יכולה להבטיח את קיומנו, אלא היא מעמידה את עצם קיומו של עם ישראל בסכנה ח"ו. ע"י חיקוי העולם שאינו-יהודי, לא נרכוש את ידידותם, ולהיפך, עוד יגדילו את שנאתם."
ובנוסף לזה, מתייחס הרבי לאותם חוגים יהודיים שמבקשים לישא חן בעיני "החפשיים" – היינו אלו שלא שומרים על התורה והמצוות. ומנסים לישא חן בעיניהם על ידי ויתור ופשרות בתורה ובמצוות, ועליהם אומר הרבי – "לא זו בלבד שבכך מחלישים הם את עמדותיהם, ומגבירים את כוחות החפשים, ומעמידים בסכנה ח"ו את עצם הקיום של כלל ישראל, אלא אפילו ה"הישגים" המקווים אינם אלא דמיונות והזיות, כי במקום כבוד וקירוב מעוררת שיטה זו רק בזיון ולעג, ובצדק, שכן, פשרה קטנה היום, מביאה לידי פשרה גדולה יותר מחר, ופשרה היום במצוות שבין אדם למקום, מביאה מחר לידי פשרה במצוות שבין אדם לחברו. התוקף בקבלת הציווי "אנכי ה' אלקיך" ו"זכור את יום השבת לקדשו" – מעמידה בתוקף גם את השמירה של "לא תרצח" ו"לא תגנוב".
ומכל זה, מובנת המסקנה הפשוטה, שהסוד של קיומנו כעם הוא "הן עם לבדד ישכון", שכל יחיד, איש, אשה וילד, עובדים רק את ה' אחד. ע"פ התורה אחת, שהיא נצחית והיא לא יכולה להשתנות ח"ו.
ואומר הרבי דבר נפלא בנוגע למה שאנו שונים מכולם – ""שוני" שלנו אינו חולשה שלנו, אלא התוקף שלנו. רק בדרך התורה והמצוות יכולים אנו למלא את תפקידנו העיקרי והמהותי שהוא לפי ציוויו של בורא העולם כולו – להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ועי"ז גם "סגולה" לאנושות כולה".
צריכים לדעת, שזה שאנו שונים מכל העמים, זה לא חולשה שלנו, אלא זה התוקף האמיתי שלנו. רק ע"י זה שאנחנו הולכים בדרך התורה והמצוות, אנחנו יכולים למלא את התפקיד שלנו באמת, ולהוות את האור לכל העולם.
ומתוך זה, שאנחנו מבינים שהשוני האמיתי שלנו הוא רק על ידי הקיום של התורה והמצוות, אזי זה צריך להביא למסקנה הפשוטה – שפשוט צריכים להוסיף בקיום התורה והמצוות, להוסיף במהות שלנו.
מי שמחפש את המהות שלו, את המקום שבו הוא שונה מהגוי, צריך לחזק בתוכו את האמת שלו – קיום התורה והמצוות.
כי על ידי שהיהודי מתנהג בצורה שהקב"ה אומר לו, ולא בצורה שהוא מנסה להיות "ככל הגויים", אזי הוא מאיר את העולם, ומביא את העולם כולו לאור של הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומייד ממש.
