ניצול זמן

זמן מיוחד בשנה ששמים דגש על הנושא הזה, הוא הזמן של ספירת העומר. להלן נביא קצת מן המובא בחסידות על התאריך הזה, ובע"ה יובנו הדברים כמו שצריך.
בספר "היום יום" לתאריך א' באייר, מובא:
"אמרו פעם בפני אבא (הרש"ב) בהתוועדות בימי הספירה בשנים תרנ"א–תרנ"ג: 'חסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים'. אִמרה זו מאוד מצאה חן בעיני אבי. ואמר: 'כך הוא עניין העבודה. השעות צריכים להיות נספרים ואזי הימים נספרים. כשחולף יום, צריכים לדעת מה פעלו ומה צריכים להמשיך לפעול... בכלל צריכים לראות שהמחר יהיה הרבה יותר יפה מהיום'."
פירוש הדברים:
כשסופרים דבר – הספירה מעידה על חשיבתו ומעלתו. דבר חסר ערך אין צורך למנותו. הספירה מראה על היוקר של הדבר, והיא גם יוצרת את חשיבתו, כלשון חכמים "דבר שבמניין – לא בטל". כשהקב"ה רוצה להראות את מעלתם וחיבתם של ישראל הוא מצווה לסופרם.
וכך ספירת הימים בתקופת העומר מעידה על חשיבותם ומחדדת את מעלתם כהכנה לחג מתן תורה, ומתוך כך היא מעוררת את האדם לנצלם כראוי, וזו היא ה'עבודה' של ספירת העומר.
ההפך מהמושג 'עבודה' – לספור את הימים ולהעריך את חשיבותם – הוא זלזול בערך הזמן והסתפקות ב"זרימה" איתו. בסלנג משמש הביטוי "אני לא סופר אותך", כלומר: אינני מחשיב אותך ואינני מתחשב בך. וכך בענייננו: ישנם ש"לא סופרים" את החיים של עצמם – מה שעובר עובר, ומה שזורם זורם. ללא 'עבודה', החיים עוברים מעצמם. זורמים.
זו טעות קשה. החיים יקרים וחשובים מאוד, וצריך לנצל כל רגע בהם. ניצול נכון יכול לבוא לידי ביטוי בעזרה למישהו אחר או בהתקדמות אישית של האדם עם עצמו. ה'עבודה' פירושה לספור ולנצל את הזמן כפי שנהגו חסידי אדמו"ר הזקן.
יש שסופרים רק בסוף: כאשר הם מגיעים לגיל מבוגר הם מתחילים לסכם ולראות מה עשו ופעלו עד אז. גם ספירה ו'חשבון נפש' כאלה חשובים ויש להם ערך, אבל חשיבות הספירה שבה אנו עוסקים כעת – טמונה בהדרכת הרבי ב"היום יום" האמור – לספור לא רק את הימים אלא גם את השעות, כלומר: לייחס חשיבות לזמן כפי שהוא ולנצל כל יום בפני עצמו, ולא לראות רק את הסך הכולל.
זו ה'עבודה' של ספירת העומר: לתת תשומת לב נכונה לחיים, לדעת שכל שעה היא הזדמנות ולהשקיע מאמץ לנצל אותה עד תומה ביציקת תוכן אמיתי לתוכה. זו הזדמנות "לעשות סדר" בחיים האישיים ולארגן את הזמן ואת ניצולו מחדש.

כל רגע חשוב
מספר הרבי הריי"ץ: חסיד אחד נכנס ליחידות אל כ"ק הרבי מהר"ש (שבב' באייר, "תפארת שבתפארת" – יום הולדתו) והתאונן שהוא בעל תחבולות: כל דבר הוא "לוקח" בערמומיות. אמר לו הרבי מהר"ש לצום שש מאות תעניות.
החסיד חש כהלום רעם (אפשר להבין את ההלם של אותו חסיד, הרי מחישוב פשוט פירוש ההוראה של הרבי הוא שעליו לצום במשך שנתיים ברציפות, או פעם בשבוע למשך עשרים שנה...).
אמר לו הרבי מהר"ש: "מה אתה חושב, שלצום פירושו לא לאכול מהנץ החמה עד לשקיעה? זה נקרא לרזות. תענית היא עבודה! חשוב בכל יום במשך 15 רגעים 'אדעתא דנפשי' על אודות עצמך, בלום פיך מלדבר, ואין הכוונה מחשבת דא"ח כי אם פשוט לחשוב על עצמך".
עברו שנתיים ימים ואותו חסיד נשתנה והפך אחר לגמרי. כשהרבי הרש"ב סיפר סיפור זה לבנו הרבי מהוריי"ץ אמר שהחסיד נשתנה לא רק בכוחות הנפש אלא: "אילו ראית אותו היית מתפעל מהשינוי שחל בו ממהות למהות".
ואמר על זה הרבי הריי"ץ: בגמרא יש ביטוי "זאת אומרת", מהסיפור האמור צריך כל אחד ללמוד שעל כל אחד לחשוב על עצמו בכל יום במשך חמישה עשר רגעים.
נתבונן קצת בסיפור זה: תענית פירושה שאדם אינו ניזון מדברים חיצוניים. כשהוא שרוי בתענית כפשוטה, מערכת העיכול שובתת, והגוף עסוק בתהליך ניקוי. ובזמן זה – כיוון שאיננו מקבל מאומה מן החוץ, הוא מקבל כוחות מהנפש, ממקומות חבויים. כך גם בתענית במובן הנפשי: לזמן מסוים האדם מפסיק להיות תלוי במקור חיצוני, והוא ניזון מבפנים, מהפנימיות שלו.
מילוי חוסרים בא לידי ביטוי באוכל. הצורך לאכול בריא ונכון, אבל הוא מבטא מהות של חוסר: אם אני רעב, אזי "אני חסר, אני תלוי באוכל". הנשמה אינה זקוקה למזון, ועל כן היא חופשייה ואינה תלותית. כל הצורך לאכול מקורו בגוף. ביום כיפור, מונעים מאיתנו את האכילה, ואז מתגלה העצם, עצם הנשמה, העצמי שלי מתגלה.
החסיד שהגיע לרבי מהר"ש התלונן שהוא בעל תחבולות: הוא איננו חדל לתכנן ולחפש דרכים להשיג... ולהגיע.... והכול – בתחבולות. הוא איננו הולך בפשטות, ביושר. בעל תחבולות הוא אדם תלותי. הוא אינו מסופק אף פעם, ותמיד מנסה לספק את החוסר שאינו נותן לו מנוח, ממקורות חיצוניים בעורמה ובדרכים עקלקלות.
בהנחיה שנתן הרבי המהר"ש לחסיד הוא בעצם אמר לו: "תפסיק 'לצרוך' מבחוץ, תחשוב על התענוג והשלמות שבתוכך, על הייעוד והשליחות שלך בחיים, ואל תהיה עסוק במה שלהבנתך חסר לך ועליך לרדוף אחריו ולהשיגו". כשאדם עסוק במרדף תמידי לצורך השגת מה שאין לו, הוא נתון במאבק להישרדות. לעומתו אדם המתמקד במה שיש לו איננו נאבק ואיננו "רק שורד", הוא מחובר למה שיש לו, ונינוחות פנימית מתפשטת בו וממלאת אותו.
האדמו"ר מהר"ש הדגיש באוזני החסיד שההנחיה "לחשוב על עצמו" – משמעה כפשוטה, ואין כוונתה למחשבת דא"ח (חסידות).
בהשקפה ראשונה, האם המחשבה של אדם על עצמו – האם איננה 'ישות'?!
אם נעמיק בהנחיית האדמו"ר, נבין שכוונתה שהחסיד יפסיק לחשוב מה חסר לו מבחינה חיצונית (שהרי זה יביא אותו שוב לתחבולות וערמומיות שעליהן התלונן), אלא יתמקד במהות הפנימית של הנשמה שלו, שבה הכול שלם.
לא קל להתרגל לחשוב באופן כזה. אנו חיים בעולם שדוגל בהתבוננות ובהשוואה לאחרים ובפיתוח תלות בסביבה. האדם עסוק במה שסביבו, הוא ניזון ממידע המגיע אליו מן החוץ (על ידי אמצעי התקשורת ואמצעי הטכנולוגיה למיניהם), ולכן הוא חי את המאורעות שבחוץ ושוכח לחשוב על מהותו ופנימיותו שלו.
הנפש בפנימיותה מבקשת להשתחרר מן התלות החיצונית. כאשר אדם בוחר להתנתק במודע מן התלות הזאת, ואפילו לפרק זמן מוגבל, אזי תהיה לו פניוּת למחשבה על עצמו האמיתי, על הנשמה האלוקית שבו ועל שליחותה בעולם.

לדעת להתנתק
כאמור, יש ללמוד מכך הוראה בפועל: להקדיש בכל יום זמן, די ב־15 דקות, לחשיבה על עצמנו, על השלמות האמיתית שלנו.
אפשר אולי לומר שבימינו תענית היא התנתקות לזמן מסוים מכל אמצעי הטכנולוגיה: כיבוי הטלפון והפסקת "צריכה" של מידע מבחוץ. בכל יום – במשך 15 דקות יהיה האדם "שרוי בתענית", ויתפנה לבירור אמיתי. הוא ישאל את עצמו: "מה ה' רוצה ממני? מה השליחות שלי? איך אני מממש אותה בעולם?"
מתוך הבירור הפנימי האדם יפתח רוגע וביטחון בסיסי של ערך אלוקי עצמי בלתי מותנה, ומתוך כך יוכל להתקדם בדרך נכונה ואמיתית.
מהי סגולתן של אותן 15 דקות שבהן יתפנה לחוש את מה שחבוי בתוכו ועל פי רוב נסתר מן העין? ייתכן שבמספר הזה טמון רמז: השם "י־ה" בגימטרייה = 15. הא־ל נסתר, וכמוהו העולם המכוסה והנסתר (כמובא בתניא פרק כו). העיסוק בשלמות הפנימית מפתח באדם את ההכרה והידיעה שהקב"ה נמצא איתו וממלא את כל צרכיו, ואט־אט הן מחלחלות לנשמתו ונספגות במהותו, עד אשר הן הופכות לחלק בלתי נפרד ממנו.


זעקת היום
החשיבות של ניצול הזמן בצורה שלמה, באה לידי ביטוי מיוחד בעבודתנו להבאת הגאולה.
בשיחה הידועה של כ"ח בניסן תשנ"א, הרבי מתבטא במילים חריפות כנגד הרואים שעובר יום ועוד יום ולא מגיעה הגאולה ונותרים אדישים, ובלשון השיחה: "ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה... ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!!"
הוי אומר, לא רק התוצאה הסופית – הבאת הגאולה – חשובה, אלא גם הזמן שחולף ועובר עד שהיא מגיעה. כל יום ויום "זועק" להיות חלק מהגאולה, וכל יום שעובר והיא לא מגיעה, הרי כביכול לא התגלתה התכלית האמיתית של אותו יום.