ב"ה
ראשית, אנו בהחלט לא מבינים הכל בהנהגת הקב"ה.
הקב"ה יכל לברוא את העולם באופן אחר ובכללים אחרים. לכן אומרים שהטעם האמיתי לבריאה הוא "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", היינו שזו תאווה כביכול שלמעלה מטעם ודעת.
כל ההסברים שמביאים, זה רק ב"סדר ההשתלשלות". היינו אחרי שהקב"ה צמצם עצמו בסדר של מדידה והגבלה, בחסדו הגדול, נתן לנו קצת להבין הדברים בשכל, ושתיישב הדבר בנו, על פי מה שאנו רואים אצל האדם למטה, על פי הכלל של "מבשרי אחזה אלוקה".
לדוגמא, אחת התשובות המובאות בספרי הקבלה על טעמי הבריאה היא "טבע הטוב להיטיב". פירושו של דבר, שכאשר יש למישהו טוב בתוכו, הטוב הזה לא נשאר אצלו אלא יוצא החוצה אל זולתו.
וכפי שזה אצל האדם למטה, כך זה למעלה אצל הקב"ה. כידוע שהאדם נקרא אדם על שם אדמה לעליון, ולכן מתכונות הנפש של האדם, נוכל ללמוד, באלפי הבדלות כמובן, על הקב"ה.
ואם כן, על דרך זה אצל הקב"ה, טובו האין סופי היה צריך לבוא לידי ביטוי בנתינה אל הזולת, ולכן ברא את העולמות.
אך מוסבר בחסידות בעומק יותר, שהסבר זה שייך רק על התגלות ה' באופן של מידה והגבלה, שלכן אומרים את הלשון "טבע", שיש כאן כבר כלל מסוים.
ואילו ההסבר העמוק יותר שמצד עצמות ה', הוא שנתאוה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים.
ועל דרך זה בענין" נהמא דכיסופא", זהו כלל השייך ב"סדר ההשתלשלות" בו יש משפיע ומקבל, ובו שייך לומר, שכאשר מקבלים דבר ללא עבודה, הרי זה בושה. אך היסוד להכל, הוא אותה אמונה שהקשר שלנו לקב"ה הוא למעלה מטעם ודעת ולמעלה מסדר ההשתלשלות.
ולגבי שאלת הסבל, אין אנו יודעים חשבותינו של הקב"ה, אבל צריך להיות ברור לנו שהקב"ה רוצה רק בטובתנו.
עלינו לחזק את ההכרה בהשגחה הפרטית, שעניינה להכניס את הקב"ה לחיים הפרטיים שלנו בגילוי. לדעת שהוא משגיח, רואה ושומע כל מה שקורה. ככל שאדם יכניס את הקב"ה יותר לחיים שלו, הוא יחיה בצורה יותר נכונה ורגועה.
ברגע שהאדם יפנים שהכל מנוהל ומושגח בשליטה מוחלטת של הבורא, גם הפרטים הכי קטנים שעוברים עליו, הרי גם אם לא תמיד ידע לפרש ברגע זה את המשמעות לגביו, הרי עצם ידיעה זו תסייע לו למלא את שליחותו בעולם מתוך שמחה וטוב לבב.
ובעזרת ה' הכל יהפך בהמרה לטוב נראה ונגלה.