כדי להבין זאת, צריכים אנו להקדים בכללות כיצד הוא הסדר בקבלת הצרכים של היהודי מאת הקדוש ברוך הוא.

בגמ' נאמר שישנם שני אופנים לקבלת הצרכים מהקב"ה, וכמו שאומר הפסוק  "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה", "כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע".

ואלו הם שני האופנים:

האופן הראשון, הוא "כל העולם" – שמקבלים את הצרכים שלהם מהקב"ה רק בתורת צדקה וחסד השם, ולא בגלל הזכויות שבידיהם, כי הם לא ראויים לזה מצד המעשים שלהם.

והאופן השני הוא אצל "צדיקים", שהם  "נזונין בזרוע, בזכות שבידם וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה", כי נזונים בזכות מעשיהם הטובים.

ובחסידות כתוב, שבעבודת ה', שני האופנים הללו מתאימים לחלוקה הכללית בין עסק התפילה, לבין עסק התורה והמצוות:

עסק התפילה, מהותו הוא בקשה ותחנון, וכמו שאומר הפסוק "תחנונים ידבר רש", שהיהודי מתחנן לקב"ה שירחם עליו וימלא את המשאלות שלו, למרות שמצד הדין הוא לא ראוי לכך. במילים אחרות, הוא מבקש מהקב"ה שיתן לו "מתנת חנם".

ואילו, עסק התורה והמצוות גורם שהיהודי יקבל את הצרכים שלו מהקב"ה לא בתורת צדקה, אלא על פי הדין. וכמו שאומרת התורה בתחילת פרשת בחוקתי "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'" – שאם תעשו ותשמרו את חוקי ה', אזי הקב"ה יתן לכם את הצרכים שלכם כמו שצריך. ואם לאו, חס ושלום, יהיה אחרת.

ולכן, בהסתכלות ראשונית, אכן נראה כמו שאתה מציג בשאלתך, שכאשר מדברים על דין ומשפט שהקב"ה שופט את העולם, ושוקלים את הזכיות והעוונות של האדם, הנה הדעת נותנת שמה שדנים את האדם לזכות אין זה בגלל רחמים וצדקה, אלא בגלל המצב שלו.

כי כמו שאתה כותב בשאלתך, נקודת המשפט היא ששופטים ודנים מה עשה האדם ומה לא, ולפי זה מכריעים את פסק דינו המגיע לו.

ומזה אכן, היה אפשר להסיק, שבעשרת ימי תשובה ובימי חודש אלול [שישנם כמה וכמה מקבילות בין עשרת ימי תשובה לימי חודש אלול], הייתה צריכה להיות עיקר ההדגשה על המצוות והמעשים טובים כדי לזכות בדין – להוסיף עוד זכויות לצד הטוב, כדי להטות את המאזניים לצד החיובי. והיינו חושבים, שאין צורך ומקום להתעסק בבקשת רחמים שיהיה לפנים משורת הדין, כי אין זה נראה חלק מהמשפט.

[ובדרך אגב: למרות שמצינו שבענין התפילה כתוב "אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם" — זה מתאים רק בנוגע לתפלה ובקשה, שאין צריכים לתבוע מאת הקב"ה כי אם לבקש מאתו יתברך, בדרך מתנת חנם (אף שיכולים לתלות במעשיהם הטובים). מה שאין כן כשהמדובר בדין, שהקב"ה שוקל זכיות האדם כו' ושופט אותו ע"פ מעשיו, אין מקום לערב בזה בקשת רחמים וצדקה כו'].

אבל, מחדש הרבי בליקוטי שיחות, חל"ד, ע"פ דברי הרמב"ם שצריכים נוסף על המנהג להרבות בעניני זכות (צדקה ומעשים טובים ומצוות) נהגו ישראל בימים אלו גם "לקום בלילה. . ולהתפלל. . בדברי תחנונים. . עד שיאור היום".

שבזה כוונתו לומר, שזה גופא שזוכים בדין ע"פ שורת הדין הוה בגדר "צדקה" מלמעלה, לפי שאין מעשה בני אדם (הנבראים) תופסים מקום אצלו יתברך, כמו שכבר נאמר "אם צדקת מה תתן לו", כי אין מעשי הנבראים תופסים מקום אצלו כלל,

ועוד זאת, שגם עשיית מעשים טובים (על ידי האדם) היא בכוחו של הקב"ה, כי הוא קודם לכל, ולכן זה גופא שהקב"ה (משפיל את עצמו כביכול ו)דן את האדם ומחשיב את מעשיו הטובים לזכותו משום כך בדין, ה"ז חסד וצדקה מאתו ית' וצריך ע"ז תחנונים כו'.

וזהו גם מה שצריך להיות הדגשה מיוחדת על ריבוי בצדקה בחודש אלול,  כי בריבוי הצדקה מודגש גם כן שהאדם מרגיש שצריך לזכות בדין רק מחמת צדקתו של הקב"ה, שלכן מרבה בצדקה כדי שהקב"ה יתנהג עמו ג"כ באופן של צדקה מדה כנגד מדה. כלומר, זה שהאדם מרגיש שכל מה שזוכה מלמעלה הוי בגדר צדקה ומתנת חנם צריך להתבטא לא רק בתפלתו, אלא גם במעשיו שכוונתם הטיית כף המאזניים של הדין לטובה ע"פ הדין, גם בהם צריך להדגיש שזהו לפנים משורת הדין כלפי מעלה.

ובעמקות יותר, בכדי לפעול ענין זה שהקב"ה ישפיל עצמו להיות מלך על עם, הרי זה על ידי שנרגש אצל העם ביטולם השלם, שגם כאשר מצד "חשבון" הזכיות והעונות האדם הוא צדיק וזוכה בדין (ופשיטא שעשה תשובה כדבעי), מ"מ הרי הוא מתפלל בתחנונים, ויתירה מזו, הוא מרבה בצדקה, בכדי לזכות לצדקתו של הקב"ה — שזה מביא "שתמליכוני עליכם".

ומכל זה מובן, שהמשפט שדן בו הקב"ה את הנבראים בראש השנה, אינו כמשפט רגיל. כי כדי לפעול אצל הקב"ה שישפיל עצמו בכלל להיות מלך על עם, זה ע"י שהנבראים בטלים בביטול שלם. וזה מתבטא, שהיהודי שם הדגשה גדולה על התחנונים ובקשת הרחמים, במה שהוא מרבה בצדקה ועוד. וכך, ע"י ההתבטלות של היהודי, הוא מביא לכך שהקב"ה יבוא למלוך על העולם, וגם לשפוט אותו ברחמים.