בכל העניין של השוואה בין הדורות, לנו, כאנשים פשוטים, אין מקום בשכלנו הדל לנסות לערוך השוואות ומאזנים בין הדורות.
וכל מה שיש לנו – הוא הנאמר בפירוש בתורת החסידות, ששם התבאר כמה וכמה פעמים במעלת עבודת הדור האחרון, דור הגאולה.
אחד המקומות הבולטים, שבו קובע הרבי, שבמובן מסויים עבודת ה' שלנו היא נעלית יותר מעבודת ה' בדורות הקודמים, היא מאמרו של הרבי דיבור המתחיל 'ואתה תצווה' המודפס בספר המאמרים מלוקט חלק ו.
את המאמר הזה חילק הרבי בעצמו לאלפי אנשים, והוא המאמר האחרון שזכינו לעת עתה שהרבי בעצמו חילק.
להלן אביא את תוכן הביאור מהמאמר הנזכר הנוגע לכאן, ועל ידי עיון במקור ניתן יהיה לראות את התשובה בצורה יותר מפורטת.
על ימי הפורים נאמר 'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות' – היינו שבזמן הנס דפורים, הייתה קבלה שלימה ונוספת של המצוות על ידי עם ישראל, יותר ממה שהיה כבר במתן תורה.
והטעם לזה, שבזמן מתן תורה קבלת המצוות הייתה ע"י ש'כפה עליהם הר כגיגית' ואילו בימי הפורים 'הדר קבלוה' ברצון ובלב שלם.
במאמר מחלק הרבי שישנם שני שלבים בקבלת המצוות שהייתה על ידי עם ישראל בימי הפורים – "..בזה שבימי אחשורוש קיבלו מה שהחלו במתן תורה, שני ענינים. הקבלה שהיתה בזמן הגזירה ע"י המס"נ שלהם (כמפורש בהמאמר), והקבלה שהיתה לאחרי הנס דפורים, שהיא נעלית יותר גם מהקבלה בזמן הגזירה (כדלקמן)".
היינו שישנה את הקבלה של עם ישראל שהגיעה בזמן הגזירה, בזמן הצרה והמצוקה, וישנה את הקבלה שהיתה לאחרי הנס דפורים שהיא יותר נעלית, קבלה שהגיעה מצד ההרחבה ולא מצד המיצר.
ועפ"ז מבאר שני פירושים במצב ה'כתית' שיכול להיות אצל היהודי:
ישנו מצב שהיהודי הוא 'כתית' ונשבר מזה שישנם גזירות המונעות ומעכבות אותו מקיום התורה והמצוות – כמו שהיה בזמן אמירת המאמר ע"י הרבי הריי"צ, שנלחם אז עם הקומניסטים שגזרו על קיום התורה והמצוות בפשטות;
וישנו מצב, יותר נעלה, שגם במצב שישראל נמצאים בהרחבה גדולה, הרחבה בגשמיות והרחבה ברוחניות, אלא שהם עדיין נמצאים במצב של גלות – כמו שהיה בזמן שאחרי הגזירה בפורים – "הם שבורים ונדכאים (כתית) מזה שהם בגלות. וע"י הכתית דישראל מזה שנמצאים בגלות, מגיעים להמאור".
ומסביר שם הרבי, מדוע יכול היהודי להיות 'כתית' גם במעמד ומצב שהכל טוב לו בגשמיות וברוחניות:
"והענין הוא, דזה שישראל הם שבורים מזה שהם בגלות (גם כשיש להם הרחבה בגשמיות וברוחניות), הוא, כי רצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא שיהי' גילוי אלקות, ועד שזה (גילוי אלקות) נוגע לעצם מציאותו, ולכן, זה שבזמן הגלות אין מאיר גילוי אלקות כמו שהי' בזמן הבית [ובפרט כשמתבונן בזה שארז"ל כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו ה"ז כאילו נחרב בימיו], הנה מזה עצמו איז ער אינגאַנצן צוטרייסלט, כתית".
וממשיך שם הרבי:
"וגם כשהוא בדרגא נעלית ביותר שמאיר אצלו גילוי אלקות בדוגמת הגילוי שהי' בזמן הבית, מ"מ, מזה שבכללות העולם אין מאיר הגילוי, מוכח, שגם הגילוי שמאיר אצלו הוא גילוי מוגבל."
ומבאר שם הרבי באריכות, שענין זה הוא בכוחו של כל אחד ואחד מצד עצם הנשמה שלו, שירצה את גילוי האלוקות כשלעצמו.


ובהשוואה בין שני המצבים, מחדש הרבי, שהמאור של הנשמה שמתגלה ע"י שהיהודי 'כתית' מזה שנמצאים בגלות, הוא יותר נעלה מהמאור שמתגלה ע"י מסירות הנפש.
למרות שבמבט שטחי, הרי עבודה במסירות נפש, מתוך צרות וייסורים, היא יותר נעלית – יותר קשה. והטעם לזה:
"דגילוי עצם הנשמה בענין המס"נ, יש לומר, שבנוגע לכחות הגלויים הוא כמו דבר נוסף" – היינו שאין זה מגיע מצד העצם כשלעצמו, אלא כתוצאה מעניין נוסף שהצטרף לכאן – הגזירה והמועקה, אבל אין זה מצד העצם ממש.
ומביא לזה הרבי דוגמא:
"וכמו שרואים בפועל בכמה אנשים, שבהיותם במקום שהיו שם גזירות על תומ"צ, הי' להם מס"נ בפועל משך כו"כ שנים, וכשבאו אח"כ למדינות שאפשר לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, אין ניכר בהם (כ"כ) המס"נ שהי' להם מקודם. כי זה שעמדו במס"נ משך כו"כ שנים הוא לפי שהאיר בהם גילוי עצם הנשמה שלמעלה מכחות הגלויים ולא נעשה עי"ז שינוי בכחות הגלויים עצמם..
והגילוי דעצם הנשמה בזה שהוא נשבר ונדכא מזה שהוא נמצא בגלות הוא שגם כחות הגלויים שלו (הציור דכחות הגלויים) הם כמו חד עם העצם"
ולכן העבודה שמגיעה מצד ההרחבה, ומצד זה שאין גזירות בפועל על קיום התורה והמצוות, היא באמת יותר נעלית, יותר קשה, ושמקיימים אותה בפועל – היא מביאה תיכף ומייד ממש את הגאולה האמיתית והשלימה.
כדאי מאוד ללמוד את המאמר מבפנים, ולראות את התשובה בשלימותה.