שאלה זו היא שאלה טובה, והיא מבטאת שני כיוונים שיכולים להיות בחיי הנישואין.
כששלמה המלך מדבר על אפיון הבית היהודי, הוא אומר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'.'" (משלי י"ח, כב), מנגד, שלמה המלך אומר גם פסוק הפוך לגמרי: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז', כו) - הזוגיות יכולה להפוך למרה ממוות.
אומנם נכון שעל פי התורה "לא טוב היות האדם לבדו", אבל כשבין בני הזוג יש מריבות ופגיעות, חייהם הקשים יחד הופכים למרים ממוות.
מה מבדיל בין אותו טוב זוגי של "מצא אִשָּה מצא טוב", המצב האידאלי, ובין ה"מר ממָוֶת" שמאפיין את הקשר הלא מוצלח?
ניתן לחשוב שהכול בא ונקבע מלמעלה, ו"אם יהיה לי מזל" או "אזכה בגורל" ממעל ואמצא את זיווגי האמיתי, חיי יהיו טובים, אך אם חלילה לא, מרים יהיו...
אומנם אין מקרא יוצא מדי פשוטו ויש ממד של גורל גם בקשר הזוגי, אולם נישואין שעולים יפה הם מעל ומעבר למזל, ולרוב ההצלחה הזאת היא פרי השתדלותם של בני הזוג.
המזל האמיתי של איש ואישה תלוי בעבודה שלהם ובגישה שלהם לחיים המשותפים: אם הם לא יעשו למען כך את העבודה המתאימה, חייהם יהפכו למקור סבל ופגיעות הדדית. מה שיקבע אם יהיה להם טוב או לא - לרוב איננו ה'מזל' אלא בעיקר עבודה ומאמץ משותף.
כפי שהזכרנו במאמר חז"ל "איש ואישה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם". 'זכו' זוהי פעולת הזיכוך והעבודה האישית המביאה להשראת השכינה בבית. ואם חסרה העבודה, אזי "אש אוכלתם" - אש הכעס והמריבות מלחכת ושורפת את הקשר ביניהם.
מרכיב חשוב ביותר בעבודת הנישואין הוא המסירות, כפי שעולה ממכתבו של הרבי הריי"ץ שעוסק ביסודות שעליו עומדים החיים היהודיים, שבו הזכיר תחילה עדינות ומסירות, ורק לאחר מכן מונה את מרכיבי ההצלחה בבית בפרוטרוט.
עדינות – היא חוויה נכונה של האדם עם עצמו. מסירות – היא היכולת להתמסר אל הזולת באמת ולפעול למענו ובשבילו. הדבר שמסייע לאדם לדלג ממצב של "מוצא אני מר ממָוֶת את האִשָּה" למצב של "מצא אִשָּה מצא טוב" הוא שאיפת המסירות.
האדם צריך לשאול את עצמו: האם אני מרוכז בעצמי או מסוגל לצאת ולראות את בן הזוג מנקודת מבטו, להיות מודע לתחושותיו ולרצונותיו ולהתמסר אליו באמת ובתמים?
כאשר אדם מרוכז מאוד בעצמו, עסוק ברצונותיו וצרכיו ומשקיע זמן ומחשבה להשגת מאווייו, הוא יגיד לעצמו משפטים כגון "הרי זהו הצדק, התחתנתי ולכן מגיע לי" או "התחתנתי כדי שיהיה לי טוב" וכדומה.
התרכזות אגואיסטית זו תביא ליחסי גומלין שבסופם יהיו מרים ממוות.
מסירות פירושה ללמוד להתרכז בבן זוג ובצרכיו ולדאוג לו בכנות. האדם מטבעו המולד מרוכז בעצמו. כדי לחיות חיי חברה, ובהמשך חיי משפחה שמתאפיינים בזוגיות טובה, עליו ללמוד לראות את רעהו ואת בן זוגו.
אין ספק שבני זוג שונים זה מזה בטבעם וברצונותיהם, ומשום כך עלולים להיווצר ביניהם חיכוכים המביאים לפגיעות הדדיות, עד מקרים שבהם לא יוכלו לשאת עוד זה את זה חלילה.
כדי לפרוץ את מעגל הפגיעות הטבעי, על כל אחד מבני הזוג להעניק לזולתו באמת ולשאת בתוכו גם מה שלא נראה לו או שלא הורגל אליו. תכונות המסירות והסבלנות (שעליה נרחיב בפרק הבא) יביאו ל"מצא אִשָּה מצא טוב": בני הזוג ימצאו את הטוב וההרמוניה בחיים, וכל אחד מהם ישלים את זולתו.
האידיאל הוא שכל אחד מבני הזוג יעמול ויחשוף בתוכו את המסירות והסבלנות, בהתגברות על ה'אני' וביציאה מההתרכזות ב'עצמי'.
כדי להבין מה עומקה של המסירות נביא כמשל מחיי היום-יום את המסירות הנדרשת מאדם ביגיע כפיו, נבאר מהי אותה תנועה של מסירות בעבודת ה', וכך נוכל להבין כיצד ניתן לפתח אותה מסירות שכה נחוצה בקשר הזוגי.
אדם שמסור לעבודתו מתעניין באמת בדבר שהוא עוסק בו. יש לו תחושה שהוא עוסק בדבר חשוב ביותר, הוא משקיע את מרב כוחותיו כדי לעשות הכול בצורה הטובה ביותר. לעומתו, אדם שהעניינים שהוא עוסק בהם אינם חשובים בעיניו במיוחד, ולעיתים הוא אף מזלזל בהם, בוודאי לא ישקיע את כל כוחותיו, מרצו וכישרונותיו כדי להביא להצלחתם.
מצב כזה יש בו מעין 'אבק גזל': העובד מקבל גמול תמורת עבודתו הנאמנה, עבור ניצול כישוריו והתמסרותו המרבית לתפקידו בעסק, אך כשהוא מזלזל, הוא לא משקיע את כל יכולותיו בעבודתו, ויוצא שחלק ניכר משכרו שולם לו מבלי שיהיה זכאי לו באמת.
כך גם בעבודת השם: מסירות נפש בצורה הפשוטה ביותר היא שהאדם מקריב את חייו ונותן את עצמו עבור רצון ה'.
ברבדים מופשטים יותר מבואר שנפש היא מלשון רצון כנאמר (ירמיה ט"ו, א): "...נפשי אל העם הזה". 'נפשי' במובן של רצוני. ולכן מסירות נפש פירושה מסירת הרצון המתקיימת בעבודת ה', כשהאדם מבטל את רצונו מפני רצון הבורא.
כאשר יש למישהו רצונות וצרכים רבים, והוא פונה להקב"ה בתפילה שישלים את מאווייו, זהו דבר נעלה, אך אינו מבטא את הדרגה הגבוהה בעבודת השם.
לעומת זאת, כאשר יהודי פונה אל הקב"ה ומבקש שיתממש רצונו של הקב"ה בעולם בגלוי, הוא מוותר כביכול על רצונותיו שלו, הדברים שהוא מבקש אינם נובעים מתוך תחושת צורך אישית, אלא הוא מוסר את רצונו וחפצו לטובת מימוש רצון הבורא.