נושא: כללי

מעלות לא נרכשות?

שלום.  למדתי בעיון את המאמר שפורסם באתר, המפתח להערכה עצמית נכונה, ראשית – תודה. מאוד נהניתי וקיבלתי הבנה עמוקה בנושא.  שנית – נקודה אחת לא ברורה לי ואשמח לקבל התייחסותכם לשלמות הנושא אצלי.  נכתב "ולכן, ההתחברות עם הכרת הערך הלא-מותנית , תלויה בחוויה של ביטול, דהיינו ההכרה כי המעלות הן לא נרכשות על ידי האדם (ישות) אלא ניתנות בו מהבורא" או בהמשך "בעוד שהניסיון לקחת מעלות מכוח עצמך (ישות) , גורם לאדם להיות מאוים מעצם מציאות הזולת." לא ברור לי מה הכוונה שהמעלות הן לא נרכשות? הרי הכול אפשר ללמוד, תמיד אפשר להשתנות, וזה עבודה של כל החיים. מה זאת אומרת לקחת מעלות מכוח עצמך? אם אפשר לחדד.. למה הכוונה במעלה? אם אני רואה מעלה אצל השני ז"א שבפוטנציאל גם אני יכולה להגיע לזה, לא? הרי אחרת, לא הייתי מזהה.. או למשל, מאוד יכול להיות שלי ולחברתי יש כישרון זהה – אותה מעלה. תמיד קבלה-נתינה ? אולי שתינו בצד המקבל (והמריבה היא על אופן וכמות הקבלה) או ששתינו בצד הנתינה (והמריבה היא על מי תיתן וכמה) תודתי מראש על המענה בברכה, 

 
 
 

שלום וברכה

 

ההסבר בקצרה:

 

כל המעלות שיש לאדם הם מבורא. אין הכוונה שהאדם לא צריך לרכוש מעלות ולעבוד בעולם, אלא גם מה שהוא רוכש ועובד על עצמו - זה חלק מהמעלות שהוא קיבל. לדוגמא - הוא לומד איזו חכמה, מי נתן לו את הכח ללמוד ולהבין? הבורא.

 

הבורא בהחלט רוצה שהאדם יעבוד ויתקדם, ולצורך זה הוא נתן לו את כח הבחירה החופשית. אך גם כח הבחירה שיש לאדם ואיתו הוא פועל בעולם - זה כח שניתן לו מאת הבורא. ובלעדיו לא היה יכול להשתמש בו.

 



ברגע שהאדם יודע שכל מה שיש לו זה מהבורא, הוא מתייחס בצורה נכונה ומתוקנת כאשר הוא רואה את אצל השני מעלה.

 

כלומר: בהחלט יתכן שאני רואה אצל השני איזה מידה טובה ומעוניין להידמות אליו, אבל ההצלחה שלו והטוב שיש לו לא מוריד את ערכי, כי הערך שלי לא נמדד בהשוואתו אליו אלא מול תפקידי מול האלוקים. והמעלה שאני רואה אצל השני - היא מזכירה לי ומלמדת אותי כיצד למלאות את תפקידי מול האלוקים.

מקורות

נפסק בשולחן ערוך הלכות קריאת ספר תורה (סימן קלה סעיף יד): "בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ. הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומים קודם, מותר (אור זרוע הגהות אשרי פ"ג דברכות)".


ובמשנה ברורה (שם ס"ק מט) כתב: "והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי, ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה, ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה, ואח"כ יחזירנה לשם, דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד, אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן".


ובמגן אברהם (סקכ"ב) כתב: יום או יומים. ז"ל מהרמ"פ אם מכינין לו ארון או תיבה על יום או יומים שרי (ד"מ סי' קמ"ט) משמע דהעיקר תלוי באם שעושין שם מקום קבוע לס"ת שרי.


ובפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק כב) כתב על דבריו: אפשר דלאו דוקא קובעין, אלא הוא הדין אם מניחים כך בחביות וכדומה שפיר דמי, והעולם מקילים בכל, ואין נכון.


והיינו שדי בארון רגיל מכובד ונקי שהוציאו משם את כלי תשמישי הבית וכדו' שאינם לכבוד שיהיו יחד עם הס"ת, אך על השלחן והספר תורה מכוסה בטלית אין די בכך. [ראה פסקי תשובות שם אות כה. והוסיף שם עוד כמה דברים מהאחרונים שנוהגים בשעת ההעברה והם: א. בשעה שמובילים אותה ברחוב נוהגים לכסותה בטלית. ב יש ליזהר שלא לעבור ליד מקומות שיש בהם טינוף וצואה ואשפה מגולה. ג. ויש להדר שילכו עמה עשרה אנשים ללוותה. עיי"ש].