בגמרא במסכת זבחים מובאת ברייתא "רבי יהודה אומר: רימוני באדן (רימונים ממקום הנקרא באדן שהם חשובים) אוסרים בכל שהוא, כיצד? נפל אחד מהם לתוך ריבוא (לתוך 10,000 רימונים מותרים) ומריבוא לריבוא (שאחר כך נפל אחד מתוך ה-10,000 הראשונים לתוך 10,000 אחרים) – אסורים (אפילו ה-10,000 השניים). רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לריבוא – אסורים, ומריבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר – מותר" (יתבאר לקמן). ויש גורסים: "לריבוא – אסורים, לשלשה ומשלשה למקום אחר – מותר" (יתבאר לקמן).
הלכה כרבי שמעון אלא שנחלקו האם לשיטתו הביטול הוא בשתי תערובות או בשלשה:
הראשונים פסקו כרבי שמעון, אלא שנחלקו בביאור שיטתו לאור שינוי הגירסא הנ"ל, שיש שפירשו בדעת רבי שמעון שאיסור שאינו בטל באלף כמו חתיכה הראויה להתכבד – בטל בשתי תערובות, ויש שפירשו שבטל רק בשלש תערובות, כדלקמן.
לרבינו תם ועוד התערובת השניה מותרת:
רבינו תם רמב"ן רשב"א וטור גרסו בדברי רבי שמעון: "לרבוא – אסורים, לשלשה ומשלשה למקום אחר – מותר". להבנתם: כוונת רבי שמעון לומר שהתערובת הראשונה (שנפלה לתוכה איסור חשוב) אסורה אפילו יש בה ריבוא של היתר, אבל התערובת השניה (כלומר במקרה שמהתערובת הראשונה נפלה חתיכה אחת לתוך חתיכות אחרות של היתר) – מותרת, וזהו שאמר רבי שמעון "לשלשה ומשלשה למקום אחר – מותר", שאפילו אם בתערובת הראשונה יש רק שלשה, ומהשלשה האלו נפל אחד למקום אחר – מותר לאכול כל חתיכה מהתערובת השניה מטעם ספק ספיקא, ספק שמא האיסור נשאר בתערובת הראשונה, ואפילו אם תאמר שהאיסור הוא האחד שנפל מהתערובת הראשונה לשניה – שמא החתיכה שאני אוכל עכשיו (מתוך התערובת השניה) איננה האיסור.
לרש"י ועוד רק התערובת השלישית מותרת:
אבל רש"י ר"י ורמב"ם הצריכו שלש תערובות, על פי גירסתם בדברי רבי שמעון: "לרבוא – אסורים, ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר – מותר". רש"י פירש שכוונת רבי שמעון לומר שהריבוא הראשון שהאיסור נפל שם אסור, ואם פירש אחד מאותו ריבוא לשלשה, ומתוך השלשה פירש אחד למקום אחר – מותר, והיינו שצריך שלש תערובות כדי להתיר. לדברי רש"י: כאשר פרש אחד מתוך השלשה של התערובת השניה – הותרה גם התערובת השניה מטעם ספק ספיקא, שמא האחד שנפל לתוכה מן הריבוא אינו האיסור, ואם תאמר שהוא כן האיסור שמא האחד שפירש לאחר מכן מתוך השלשה הוא האיסור.
פסיקת האחרונים:
השו"ע החמיר שרק התערובת השלישית מותרת:
השו"ע כתב כדברי הרמב"ם: "דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים, ונפל מהתערובת הזאת אחד לשנים אחרים, ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים – הרי אלו האחרים מותרים, שהרי האחד של תערובת הראשונה בטל ברוב. ואם נפל אחד מהתערובת הראשונה לאלף – כולם אסורים, ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן, שאם יפול מן התערובת השניה למקום אחר אינו אוסר".
הרמ"א הוסיף להחמיר שהתערובת השלישית תיאכל על ידי שנים:
הרמ"א כתב על כך שאמנם התערובת השלישית מותרת, אך אדם אחד לא יאכל את כולה (מחשש שמא יש בתוכה את האיסור) אלא תיאכל על ידי שני אנשים.
הש"ך דקדק שיש שלש שיטות בראשונים:
הש"ך כתב שלמעשה שיטת הרמב"ם מחמירה יותר מאשר שאר הראשונים המצריכים שלש תערובות, והיינו שיש בראשונים שלש שיטות: המקילים ביותר מסתפקים בשתי תערובות, המחמירים מצריכים שלש תערובות, והרמב"ם מחמיר עוד יותר. לדברי הש"ך (על פי התוספות בסוגיא): גם הראשונים הגורסים בגמרא שיש צורך בשלש תערובות, מתירים באופנים מסויימים לאכול את התערובת השניה, והיינו אם אינו אוכל את כולה בבת אחת (אפילו אם לא נפל מהתערובת השניה אחד אלא נשארה כמו שהיא), שכן יש בזה ספק ספיקא – שמא האיסור לא נפל מהתערובת הראשונה לשניה, ואם נאמר שנפל שמא החתיכה שאני אוכל כעת אינה האיסור. ולאחר שנפל אחד מהתערובת השניה לתערובת שלישית סוברים ראשונים אלו (המצריכים שלש תערובות) שהתערובת השלישית מותרת אפילו אם אוכל את כולה בבת אחת, משום ספק ספיקא – שמא האיסור לא נפל מהתערובת הראשונה לשניה, ואם תאמר שנפל לתערובת השניה שמא לא נפל לתערובת השלישית. וכן התערובת השניה מותרת אפילו אם אוכל את כולה בבת אחת (כפי שהובא לעיל מרש"י), משום ספק ספיקא – שמא לא נפל האיסור מהתערובת הראשונה לשניה, ואם תאמר שנפל שמא לאחר מכן נפל האיסור מהתערובת השניה לשלישית והותרה התערובת השניה.
הש"ך התקשה מדוע השו"ע והרמ"א פסקו כרמב"ם שהוא המחמיר ביותר:
לאור הבנת הש"ך בדברי הראשונים, הקשה הש"ך על השו"ע והרמ"א מדוע פסקו כרמב"ם שהוא המחמיר ביותר והוא דעת יחיד, ולא פסקו כשאר הראשונים המצריכים שלש תערובות שהם השיטה הממוצעת בראשונים (שהרי יש ראשונים שמקילים עוד יותר ומסתפקים בשתי תערובות). למעשה, כתב הש"ך שבהפסד מרובה או שעת הצורך יש להקל כשאר הראשונים המצריכים שלש תערובות.
בספק איסור די בשתי תערובות:
בספק איסור התערובת השניה מותרת:
הרמ"א כתב על דברי השו"ע הנ"ל, שהצורך בשלש תערובות הוא רק במקרה שהתערב דבר חשוב שהוא וודאי איסור, אבל אם התערב ספק איסור שהוא דבר חשוב – די בשתי תערובות, והיינו שאם נפל מהתערובת הראשונה למקום אחר – התערובת השניה מותרת.
לרמ"א התערובת השניה צריכה להאכל על ידי שנים:
לעיל הובא מהרמ"א שבוודאי איסור התערובת השלישית שאמנם מותרת לא תיאכל על ידי אדם אחד אלא על ידי שני אנשים. ומשמע מדברי הרמ"א שהוא הדין לספק איסור, שהתערובת השניה אמנם מותרת אך לא תיאכל על ידי אדם אחד.
לש"ך אפילו אדם אחד רשאי לאוכלה:
אבל הש"ך כתב שיש להתיר את התערובת השניה בספק איסור לגמרי, והיינו שמותר לאדם אחד לאכלה.
איסור דרבנן שהתערב דינו כמו ספק איסור דאורייתא:
עוד כתב הש"ך שמה שהצריכו שלש תערובות בוודאי איסור, זהו דווקא באיסור תורה שהתערב, אבל אם מדובר באיסור דרבנן שהתערב דינו כמו ספק איסור דאורייתא, שדי בשתי תערובות (לרמ"א בתנאי שהתערובת השניה נאכלת על ידי שני אנשים, ולש"ך עצמו מותר אפילו על ידי אדם אחד).
ועל פי כל האמור לעיל מובן, שלשיטת רבינו תם רשב"א וסיעתם התערובת השניה מותרת משום ספק ספיקא, ספק שמא המנה הטריפה נשארה בתערובת הראשונה, ואפילו אם תאמר שהמנה הטריפה היא זו שהועברה מהתערובת הראשונה לשניה – שמא המנה שאני אוכל עכשיו (מתוך התערובת השניה) איננה הטריפה.
אבל להלכה פסקו השו"ע והאחרונים כראשונים הסוברים שחכמים החמירו בתערובת של דבר חשוב ואסרו גם את התערובת השניה (ורק תערובת שלישית מותרת).
אכן הש"ך פסק שבמקרה של שעת הצורך או הפסד מרובה ניתן להקל לאכול את התערובת השניה באופן שאינו אוכל את כולה בבת אחת, שאז לגבי כל מנה שאוכל מתוך התערובת השניה יש ספק ספיקא להקל כנ"ל.
לגבי התערובת הראשונה הכל מודים שהיא עדיין אסורה, שמה שאנו מקילים לעיתים במקרה שנפל אחד מתוך התערובת לומר שהאיסור הלך לו הוא רק במקרה שאותו אחד נאבד מהעולם, ובמקרה שלנו לא נאבד מהעולם אלא הועבר לתערובת אחרת.