ישנם כמה וכמה מנהגים שהתקבלו בקהילות החסידות, ועל ידם אצל כלל ישראל.

ובתחילה יש להדגיש עניין חשוב – ישנם החושבים שהחגיגות של חגי החסידות, ובכללם גם יום ח"י אלול, הם שייכים לעדת החסידים ותו לא. אבל האמת היא, שחגי החסידות הינם בעצם חגים של כלל ישראל.

כי חידושה של תורת החסידות הוא להאיר את הנשמה אצל כל יהודי ויהודי באשר הוא, מבלי שום הבדל מאיזה עדה הוא, ואפילו עד כמה הוא שומר את התורה והמצוות.

מכיוון שתורת החסידות היא אמת, אזי אמת היא חודרת מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין. היינו, מהמדרגה הכי גבוהה, עד המדרגה הכי תחתונה. וכדבריהם הידועים של מנהיגי החסידות, רבותינו נשיאנו, שאין תורת החסידות עניין השייך לקבוצה או למפלגה מסויימת, אלא זוהי נחלת כלל ישראל.

וכמו הלשונות הידועים המפורסמים בנוגע לחגים שונים, כמו הלשון בנוגע לי"ב י"ג תמוז, שכתב הרבי הריי"צ, שלא אותו בלבד גאל הקב"ה, כי אם את כל מחבבי תורתנו הקדושה וכו', עד אשר מי ש"בשם ישראל יכונה" – היינו אפילו מי שהמעלה היחידה שלו היא שקוראים לו יהודי, גם הוא נגאל בחג זה.

וכן הוא גם בנוגע ליום הגדול והקדוש – ח"י אלול – יום הולדתם של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב הקדוש, ושל אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, שצריכים הם להחגג בכל קהילה וקהילה בבית ישראל, בכבוד הראוי. והעיקר, שצריכים להתחבר לתוכנה של תורת החסידות, שעל ידה מביאים את משיח צדקנו בפועל ממש.

ולאחרי הקדמה כללית זו, ניגש בפרטיות יותר, בנוגע למנהגים של יום זה.

באגרת קודש של הרבי, בכרך א', מביא הרבי שמיום שהתפרסם יום שמונה עשר בחודש אלול הוא יום ההולדת של הבעש"ט ורבינו הזקן –

נהגו, בכמה מקומות, ובפרט בבתי כנסיות חב"ד, לעשות אותו יום התוועדות בסיפור מעשי צדיקים, חיזוק בדרכי החסידים בכלל ואהבת ישראל בפרט.

והחיזוק הוא צריך להוביל לידי קבלת החלטות טובות בקביעות עיתים לתורה, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר.

ושם מציין, שבהתעוררות מיוחדת חוגגים את יום זה בבית הרב, הכוונה היא בבית הרבי, ושם הרבי אומר דברי התעוררות ולפעמים גם מאמר חסידות

וכפי שהיה הנוהג של הרבי במשך שנים רבות, להתוועד ביום זה, ולעורר את העולם כולו על דבר הצורך וההכרח להוסיף בלימוד החסידות וללכת בדרכיה.

בנוסף להתחזקות הפרטית שצריכה להיות ביום זה. הנה יום זה הוא מהווה מעין ציון דרך בכל העבודה הרוחנית של יהודי בחודש אלול.

בחסידות מוסבר, שעבודת היהודי בחודש אלול היא באופן של "אני לדודי ודודי לי", היינו שתחילה צריכה להיות התעוררות של תשובה של יהודי כלפי מעלה, ועל ידי כך הוא זוכה לגילוי של הקב"ה – "דודי לי".

אבל עיקר הנקודה של חודש זה, היא שהעבודה צריכה להיות ע"י האדם עצמו, שהוא יתעורר באמת לשוב אל ה' יתברך.

ומובא על זה משל מהאדמו"ר הזקן, ממלך שמגיע לשדה, ושם הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

הנה, בתוך עבודה כללית זו של חודש אלול, ישנה נקודת ציון חשובה ביום זה – מח"י אלול עד ראש השנה.

הרבי הריי"צ כותב, ומביא זאת הרבי בכמה וכמה מקומות, ששנים עשר הימים שבין ח"י אלול לר"ה מהווים מעין ימי חשבון נפש עבור כל השנה העברה.

והסדר הוא, שכל יום מהווה חשבון נפש לחודש שלם. שהסדר הוא, שח"י אלול מהווה חשבון נפש על כל חודש תשרי, וי"ט אלול מהווה חשבון נפש על כל חודש חשוון, וכן הלאה.

ומבארים, שחשבון זה הוא חשבון יותר פרטי, בנוסף לחשבון הכללי של חודש אלול – חודש החשבון. ועריכת החשבון צריכה להיות, אם באמת קיים האדם את ההחלטות טובות שקיבל על עצמו, ומה פעל בזמן זה.

הסדר שראינו אצל הרבי היה, שעד שנת תשל"א, היה מתוועד הרבי בח"י אלול רק שהיה חל ביום השבת. ואילו משנה זו ואילך, התוועד ביום זה בכל שנה, עד שנת תשמ"ח.

בנוגע לאמירת תחנון יום זה, מביא הרבי הריי"צ בספר השיחות שלו:

"ביום השלישי י"ז אלול תרנ"ג, אחר הלימוד, אומר לי אבי [הרבי הרש"ב נ"ע]: מחר - ביום רביעי [ח"י אלול] - בהשכמה, טבול במקוה, ואל תאמר תחנון.

מענה מיוחד של הרבי, שנשאל אם צריכים להגיד תחנון בח"י אלול, כתב הרבי - בעניינים התלויים ברגש - אין לשאול, כיון שזוהי הוכחה שאין רגש.

בנוגע לאיחול שמאחלים ביום זה, מביא הרבי משיחות הרבי הקודם, שברוב הפעמים היה פותח את השיחות ב"גוט יום טוב", ובשיחה אחת פתח ב"מזל טוב".

והנקודה מכל זה, היא שצריכים ביום זה להוסיף בדרכיה של תורת החסידות, ולחיות בפועל לפי דרישותיה, ובכך נביא את הגאולה תיכף ומיד.