הנביא ישעי' (ישעי' כז, יג) מנבא, ש"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

רש"י מבאר על הפסוק, "האובדים בארץ אשור" - לפי שנפוצו בארץ רחוקה לפנים מן הנהר סמבטיון קראם אובדים. שאותם האנשים שנפוצו לארץ רחוקה, לפנים מהנהר סמבטיון, להם קורא הנביא אובדים.

במצודות על הפסוק, מבאר שהכוונה "בהר הקדש בירושלים", זה  בהר המוריה העומד בירושלים והוא מקום מקדש. והאובדים הם אותם אלו שלא חזרו לארצם מעת שגלו שמה, לכן הם נקראים אובדים.

ותקיעת השופר, מפרש הוא אותה מעין משל, לומר שכולם יתקבצו ויבואו כאלו תקעו בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם להתקבץ ולבוא.

המלבי"ם מביא על הפסוק, שהכוונה ב"יתקע בשופר גדול", ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים.

ובעניין שאלתך, מי יתקע בשופר גדול זה, הנה שאלה זו נשאלה בדרושי חסידות. ועוד במאמרו של אדמו"ר הזקן, ששם שאל, מדוע נאמר יתקע בשופר גדול, ולא נאמר מי הוא התוקע. ודיוק נוסף בפסוק דייקו, שהלשון "יתקע" משמעו כאילו יתקע מעצמו, לא על ידי פעולת מציאות מסויימת.

ונקודת הביאור שמובאת בדרושי החסידות היא, שבשופר סתם כתיב ואד' הוי' בשופר יתקע, דאד' הוי' הם שמות, אלא ששמות אלה (אד' הוי' בניקוד אלקים) הם נעלים ביותר, ובשופר גדול כתיב יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע, כי תקיעה זו היא המשכה וגילוי מבחינת סתימא דכל סתימין, שלמעלה משמות.

זאת אומרת, שישנה המשכה כזאת, שהיא מגיעה ממקום שהוא נעלה, אבל הוא עדיין בגדר "שם" ולבוש לקב"ה. ואילו ישנה המשכה שלא נאמר בה מי הוא התוקע, כי כוונתה שהיא מגיעה ממקום נעלה ביותר, שלמעלה משם ולבוש.

ישנו מאמר מיוחד של הרבי, על הפסוק הזה, ושם מבאר הרבי באריכות את תוכן נבואה זו. ואומר שם דברים נפלאים על מהותה וענינה, ובמיוחד על השייכות של נבואה זו לימי הגלות האחרונים.

ובמאמר מסביר, שלמרות שנאמר "יתקע" מעצמו, ולא נאמר מי הוא התוקע, כי הכוונה כנ"ל על המשכה נעלית שלמעלה משמות ולבושים, הנה יש אופן מסויים שישראל גורמים לגילוי של אותו השופר הגדול.

ומבאר זאת, שכמו ששופר של ר"ה – נמשך ע"י שישראל עושין עצמן רשין, בטלים לאלוקות, ועי"ז השנה מתעשרת בסופה. עד"ז הוא בנוגע לשופר גדול של לעתיד לבוא, שמתעורר ונמשך ע"י המיצר דהאובדים והנדחים, דגם כשעבודתו היא בשלימות אלא שמתבונן שלגבי הרוממות דאור אין סוף גם העבודה האמיתית לחטא יחשב ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח, שעי"ז נתעורר ונמשך הגילוי דשופר גדול.

ומסביר, שיש לומר שגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו, כי כשעושה עצמו עני ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך צדקה, הוא מכיר ומרגיש דזה שע"י עבודתו נמשך הגילוי הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך), אלא מצד חסד הקב"ה, יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי אתערותא דלתתא כלל.

ומוסיף שם מילים מיוחדות, על מה פועל השופר אצל ישראל:

"ולהוסיף, דע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול) שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל, מובן, דזה שכל ישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) ירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה' הוא שע"י הגילוי דשופר גדול יתעורר הרצון האמיתי דישראל".

ומסביר, שזה ההבדל בין הגאולה של יציאת מצרים, לבין הגאולה העתידה. שביציאת מצרים, מה שישראל רצו לצאת מהגלות היה מצד הגילוי מלמעלה, מה שהיה בגדר "משכני אחריך", שמגלים מלמעלה גילוי לישראל.

ואילו בגאולה העתידה, הרצון לצאת מהגלות ולבוא לירושלים הוא יהיה הרצון של ישראל – והגילוי דלמעלה הוא רק סיבה שעל ידו יתגלה הרצון של ישראל

ובסוף המאמר, לומד הרבי הוראה מזה, ובתוך הדברים מוסיף – שהתחיל העניין של שופר גדול זה כבר בימינו אלו:

"וזהו והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, דההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, היא, שבסוף זמן הגלות שנשארו רק כמה רגעים שקודם ליום ההוא שיתקע בשופר גדול [ויתירה מזה שבנוגע לכמה ענינים התחיל כבר הענין דיתקע בשופר גדול, כמובן ממאמר הנ"ל דכ"ק מו"ח אדמו"ר, ובפרט שמעת כתיבת המאמר עד עכשיו כבר עברו כו"כ שנים, ועאכו"כ בזמן האחרון שראו במוחש שכו"כ שהיו תחלה במצב של אובדים ונדחים רח"ל התעוררו בתשובה ע"י התקיעה בשופר גדול*] צריכה להיות העבודה בביטול.."

ובהערה מציין, "להעיר, שמאמר זה נאמר לאחרי ההתעוררות שלאחרי מלחמת ששת הימים". והדברים נפלאים.

ולסיכום הדברים, זה שלא נאמר מי הוא התוקע, כי הגילוי של שופר זה הוא ממקום נעלה ביותר שהוא למעלה משמות. ועם כל זאת, השופר מתעורר ונמשך על ידי זה שישראל עושים עצמם אובדים ונדחים – על ידי שעבודתם היא בביטול לקב"ה.

ועם כל זאת, אין זה נקרא שזה עבודתם של ישראל, כי העבודה של היהודי היא שהוא עושה את עצמו כמו עני ורש, היינו שאין לו משל עצמו כלום, וממילא כל מה שיש לו בתוכו הוא רק מה שנותנים כוחות מלמעלה.