תפארת היא השילוב והחיבור בין מידת החסד למידת הגבורה. תפארת – מלשון פאר ויופי. יופי נוצר משילוב של כמה גוונים ולא מגוון אחד בלבד.
הממד הפנימי של התפארת הוא מידת הרחמים. מידת החסד נותנת ומשפיעה בלא הבחנה מי המקבל, אם ראוי הוא אם לאו. מידת הגבורה מדקדקת ואומרת לא לתת מאומה מעבר להכרחי ולמגיע. מידת הרחמים אומרת לתת לא רק למי שראוי לתת לו על פי מידת הדין אלא גם למי שראוי לרחם עליו והנתינה תיטיב עימו. זוהי איננה נתינה בלא הבחנה (כמו מידת החסד), יש בה השפעה גם מעבר למידת הדין, של מידת הרחמים.
התפארת נמצאת בקו באמצע כיוון שהרחמים שאדם מרגיש כלפי עצמו או כלפי אחרים נובעים מהזדהות. מידת התפארת גורמת לאדם להזדהות עם המצב הירוד של עצמו או של האחר. ההזדהות נוצרת במיוחד כאשר משווים את המצב הגלוי בפועל לפוטנציאל הטמון בו, שהוא המקום הנעלה והמרומם שקיים בו, אך מסיבות שונות אינו מצליח להתבטא ולהתממש במציאות.
מבין שלושת האבות, יעקב אבינו משמש לנו דוגמה באופן מיוחד ומלמד אותנו כיצד בית יהודי צריך להיראות, שהרי עליו נאמר ש"מיטתו שלמה" – עַם ישראל בשלמותו, ורק עַם ישראל, יצא ממנו דווקא.
ובאמת, מידתו של יעקב – מידת הרחמים (תפארת) – כמובא בתניא בכמה מקומות, בולטת במיוחד ביחסי הורים וילדים. כלשון הפסוק: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" (תהלים קג, יג). הקשר בין ההורים לילדים הוא קשר עצמי של הזדהות וחיבור, והוא בא לידי ביטוי באופן מיוחד במידה זו של הרחמים, המבטאת חיבור אמיתי.
בין אהבה לרחמים
יש להתבונן בדבר: מה המאפיין הייחודי של מידת הרחמים, ובמה היא שונה ממידת האהבה והחסד שגם הן בוודאי עיקריות וחשובות?
ההסבר בקצרה: מידת האהבה שמתעוררת באדם, נוצרת מחוויה עצמית של תענוג הקיים בו. האהבה מתעוררת כאשר האדם רואה וחש את המעלות הקיימות אצל הזולת; הן מעוררות בו תחושת עונג, והיא פורצת ממנו ובאה לידי ביטוי ביחס לבבי, חם ואוהב. נקודת המוצא של האהבה היא ההרגשה העצמית של האדם שיש בדבר תענוג, והתענוג מביא אותו לאהוב. עדיין יש כאן 'אני', ובלשון החסידות: "יש מי שאוהב".
לעומת זאת, מידת הרחמים עניינהּ הזדהות והרגשה של הזולת, שהיווצרותן מבוססת על היכולת לצאת מההרגשה של 'אני' ולראות את הזולת באמת. רחמים אמיתיים (בניגוד לרחמים שאינם מתוקנים ונובעים מתחושת מסכנות) נוצרים מהתבוננות בעצם הנשמה מלאת הערך, גם במקרים שהמציאות המשמשת לה "רקע" בעייתית. כשרואים את ההבדל הגדול והעצום בין הפנימיות השלמה והטהורה למציאות הגלויה הבעייתית, מתעוררים רגש עמוק של רחמנות ותחושה חזקה של רצון להרים את האדם שהנשמה הזכה הזאת שוכנת בו, מהמקום שבו הוא נמצא.
קל מאוד לאהוב אדם טוב לב ומלא תכונות חיוביות שמתנהג בעדינות ומאיר פנים. לא קל לאהוב אנשים קשים שהתנהגותם בוטה ומזלזלת או אנשים שתמיד מאשימים את זולתם ומצדיקים את עצמם. ואולם נראה שאותם אנשים "מרגיזים", דווקא הם, זקוקים הרבה יותר באופן פנימי לעזרה והכוונה והשפעה חיובית וליחס של אהבה וקרבה.
אחת התכונות של מידת הרחמים היא שהיא פודה את רגש האהבה. וכמבואר בתניא פרק לב על הפסוק "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיהו כט, כב) – מידתו של אברהם היא מידת החסד והאהבה, וכשהיא נמצאת בשביה ובגלות, כלומר, כשהאהבה בהעלם – הדרך לפדותהּ היא שימוש במידתו של יעקב אבינו, מידת התפארת – הרחמים.
בכוח התעוררות הרחמים ניתן להסיר את המחסומים – הממד הגלוי הבעייתי – המפריעים לאותהּ אהבה פנימית להתגלות, ולגלותהּ.
לא להיבהל ממורכבות
כך גם ביחס ההורים לילדיהם:
רגש האהבה מתגלה בקלות כאשר בצד הגלוי רואים בילד מעלות ותכונות חיוביות, אלא שבאופן טבעי, ישנם מצבים שבהם הילד מתנהג בצורה לא ראויה, מאכזבת, ואז מתגברים מידת ה'גבורה' והדין, והדבר בא לידי ביטוי ברוגז, כעס, עצב ואכזבה.
כדי לעורר בכל זאת רגש של קרבה אל הילד, גם באותם מצבים קשים, ובפרט שדווקא באותם זמנים הילד זקוק ליחס אוהב ומקרב יותר מתמיד, צריך ליצור אותהּ הפרדה בין הפנימיות הטובה הנסתרת למצב הגלוי הבעייתי. הפרדה זו היא מהותהּ של מידת הרחמים, שעניינהּ ההזדהות עם הילד – היכולת לראות אותו באמת, על כל המורכבות.
ההזדהות ההורית מאפשרת להורה להאמין בילד ולחוות את הפוטנציאל שטמון בו גם כאשר הוא אינו גלוי, תהא הסיבה אשר תהא. ההורה מכיר בכוחות הגלומים בבנו גם במקרים שהם אינם מתממשים במציאות, והוא מרחם עליו בשל כך. זוהי היכולת לחוש ולהכיר את כל הקצוות – משורשם הנעלם עד לביטוי שלהם בפועל.
מידת הרחמים היא תכונה מוכרחת אצל ההורים, שהם ה'ראש' ביחס לילדיהם, מאחר שהיא תנאי להנהגה. וכדברי הפסוק: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" (ישעיהו מט, י) – מי שיכול לגלות בתוכו את מידת הרחמים, הוא שיכול להנהיג.
ראש ומנהיג צריך להתמודד עם מצבים וקשיים מגוונים. לא תמיד ולא בכל מצב קל לאהוב. לכן צריך לגלות את מידת הרחמים, שבכוחהּ להביט אל המקום הפנימי והשלם, השווה אצל כולם בכל המצבים, וכך חשוב שינהגו ההורים.
על ההורה להזכיר לעצמו תמיד כי חיבור אמיתי שלו אל ילדיו לא נוצר בגלל המעלות של הילד ולא בגלל תחושת הסיפוק וההצלחה שהילד מעניק לו, אלא בגלל עצם היותו בנו. הבן הוא חלק מההורה, והחיבור אל הבן הוא כמו החיבור הנכון של האדם אל עצמו.
גם החיבור שלנו אל ה' הוא חיבור עצמי לא מותנה, ולכן אנו קרויים בנים, כדברי חז"ל: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", וכפי שהרבי מדגיש פעמים רבות – הקשר בין יהודי לקב"ה הוא קשר שבמהותו אינו מותנה בשום דבר.
הקשר העצמי והלא מותנה בא לידי ביטוי דווקא בשעות מורכבות ומאתגרות, וזהו עניינו של יעקב, שמידתו התפארת, מלשון פאר ויופי. כשם שהיופי והפאר נוצרים משילוב גוונים שונים, גם התפארת באה לידי ביטוי ביכולת להכיר את המציאות השלמה על כל מרכיביה וגווניה.
היכולת לאזן
כאמור, מידתו של יעקב אבינו היא מידת התפארת (שעניינה רחמים) – מידת האמצע המאזנת בין שתי המידות האחרות. היא אינה מאפשרת נתינה ללא הבחנה (כחסד) – כדי שלא להגיע למקום שאינו ראוי, אך גם לא מגבילה את ההשפעה למי שראוי בלבד על פי דין. יש בה רגישות להשפיע ולתת למי שההשפעה תיטיב עימו ותעזור לו, והוא ראוי לרחמים, גם אם מצד הדין איננו ראוי.
מסיבה זו היא נקראת 'קו האמצע', ושורשה, כמבואר בחסידות, נעלה יותר ממידות החסד והגבורה, ללמדנו שביטוי עומק השלמות צריך להיעשות באמצעות השילוב והאיזון דווקא.
וכדבריו הידועים של הרמב"ם, דרך האמצע היא הנכונה והטובה ביותר. וכמובא גם בפרקי אבות: "רבי יהודה הנשיא אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור (שיבחר) לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". התפארת – האמצע – היא הדרך הישרה שמביאה תועלת לאדם וגם לסביבה.
וכפי שחז"ל אומרים, מאברהם יצא ישמעאל (המבטא חסד של 'קליפה'), מיצחק – עשו (המבטא גבורה של 'קליפה'), ודווקא מיעקב, המכונה "בחיר האבות", יצא עם ישראל כולו בשלמות.
זהו מסר גדול לחיי האדם: מידת האמצע היא המקום המאוזן שמאפשר להגיע לשלמות. כל הליכה לקיצוניות, לקו ימין או לקו שמאל, עלולה ליצור משברים ועיוותים. השילוב והאיזון – בין השפעה על הזולת להעצמה אישית, בין ראיית המעלות של עצמך לטעון שיפור – מגלים מקום שלם ואמיתי יותר.
