מידת ההוד

מידת ההוד עניינהּ הודאה וביטול. אומנם בהשקפה ראשונה מדובר במידה שמבטאת 'הכנעה' וביטול (שלא כמידת הנצח, המבטאת פעולה ואקטיביות), ועם זאת, דווקא היא שמאפשרת לאדם לגלות את המקום העמוק והשלם ביותר שבתוכו.
הסבר הדברים:
אחד הדברים שמפריעים ליהודי לקיים את שליחותו בעולם מתוך שמחה וטוב לבב, הוא ה'התפעלות' הרבה שלו מהסביבה, שמקורהּ בחשיבות שהוא מייחס להּ. אם האדם איננו מייחס חשיבות יתרה לסביבה ואיננו מתפעל ממנה, היא אינהּ מפריעה לו.
כזה הוא היהודי שהצליח לחשוף בתוכו את מידת ההוד. יהודי כזה הוא כנוע ובטל רק לקב"ה וקשור 'למעלה'. ביהודי כזה הסביבה החיצונית אינהּ מעוררת 'התפעלות': ההערכה העצמית שלו אינהּ תלויה בהערכת הסביבה ואינהּ מושפעת ממנה כלל, ואפילו היא שלילית – אין בכוחהּ לפגום בשלמותו הפנימית ובשלוותו, ולכן היא אינהּ מפריעה לו למלא את שליחות בעולם.

הכול שווה
את הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), הבעל שם טוב (כתר שם טוב סימן רכ, וראה באתי לגני תשט"ו) מבאר: "'שִׁוִּיתִי' – לשון השתוות: בכל דבר שיארע לו יהא הכל שווה אצלו, בין עניין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שארי דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל שווה בעיניו".
דברים ברוח זו מובאים גם ב"חובת הלבבות" (ייחוד המעשה פרק ה): "...וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחברו, הנשתוית? אמר לו: באיזה ענין? אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות? אמר לו: לא. אמר לו: אם כן עדיין לא הגעת. השתדל – אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות".
יש להדגיש שמידת השתוות זו אין פירושהּ שהאדם נעשה אדיש לסביבתו ומנותק ממנה. האדם יכול וצריך להיות חברותי ורגיש לסביבה, אבל לא לאפשר למאורעות שסביבו לגרום לו לטלטלה ולתחושת איום. זהותו העצמית אינהּ תלויה בסביבה ואינהּ זקוקה ל"אישור" ממנה.
כאשר האדם לא מתפעל מהסביבה בצורה שלילית, הוא "מוגן" מהשפעותיה השליליות. לא תמיד ההשפעה השלילית מהסביבה נובעת מרוע. לפעמים "הכתבה" חיצונית נעשית על ידי אדם קרוב ומתוך רצון להיטיב (לפעמים אפילו מ"עודף טוב"), אבל ההשפעה עצמהּ אינהּ מתאימה למי שהופנתה כלפיו ולשליחותו בעולם.
מי שרוצה בכל מאודו לבטא ולהגשים את שליחותו בעולם, צריך לפתח את המקום של ה'הוד' בצורה מתוקנת. אלמלא כן, הוא יהפוך להיות אדם שכל עשייתו מכוונת לרַצות את האחרים, מרַצה ונכנע לתכתיבים חיצוניים. מידת ההוד החיובית היא היכולת להתמסר, להיכנע, אבל רק למקום של קדושה ואמת ומתוך התעצמות פנימית (ולא כדי לרצות מישהו או מתוך כניעה לתכתיבים חיצוניים).
'כלי' חשוב שעשוי לעזור לנו מפני אותן השפעות והפרעות, הוא – כפי שלימדנו הרבי – לפעול לפי הדרכת חז"ל ולמַנות לנו משפיע: "עשה לך רב". כלל זה הוא אבן דרך חשובה בהתקדמות של היהודי בחיים לפיתוח המסוגלות להתבטל לרצון ה' מתוך קבלת עול, כפי שהרבי מלמד אותנו, וכפי ש"עשה לך רב" מדריך באופן פרטי יותר.

לברור השפעה חיובית
האם פירוש הדבר שאסור להיות מושפעים מבחוץ באופן מוחלט? לאו דווקא. יכולות להיות לסביבה גם השפעות חיוביות. אדם איננו יודע הכול מעצמו, ומותר וטוב להסתייע בהדרכת אחרים, ועם זאת יש להקפיד שההסתייעות הזאת תיעשה מתוך מקום נכון.
הבירור של מידת ההוד עוסק בזיהוי טיבן של דרישות, ציפיות או ביקורת המופנות אל האדם – באיזו ראוי להתחשב, ומאיזו – להתעלם (ואפילו להדוף אותה). איזו מהן מתוקנת ומסייעת לו לבטל עצמו לרצון ה' מתוך קבלת עול (ואותה לאמץ), ואיזו איננה מתוקנת (ואותה להדוף).
לא תמיד ה'בירור' הזה קל. קל יותר "לחתוך": להיות עקשן לא לקבל מאומה, ולחלופין להיות תלותי ולקבל הכול מתוך כניעה תמיד, גם כשאין בזה צורך. קשה יותר לבחון כל מקרה לגופו – לשקול ולקבל החלטה מותאמת לכל מקרה. הליכה בדרך זו דורשת חשיפה של מקום עמוק יותר בתוכנו.

"אל יבוש"
כפי שהוסבר, בעבודת ה' נחוצה הודאה והתבטלות מוחלטת של האדם לנוכח האמת האלוקית בעולם. הקפדה עליהן מאפשרת לו להדוף כל כניעה וביטול ל'קליפה' הקיימת במציאות, היינו להתנהג על פי הכלל "אל יבוש מפני המלעיגים" המובא בהלכה הראשונה בשולחן ערוך, ובה בעת להיות בהודאה וביטול לקב"ה, ולהתחיל את היום ב"מודה אני".
הרבי מביא בשיחותיו (לדוגמא ב"דבר מלכות" לפרשת תולדות) רמז לרעיון זה: המילה "מודה" – ערכהּ בגימטרייה "הן" (55), ויש בזה רמז לפסוק: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), שמלמד על היכולת שלא להתפעל מהעולם שסביבנו.
ובהערה באותהּ שיחה, הרבי מביא מהמדרש שהאותיות ה"א ונו"ן, המרכיבות את התיבה "הן", אין להן "בנות זוג" שבהצטרפן אליהן ייצרו יחד גימטרייה שערכה 10 (כגון הצירוף של אל"ף+טי"ת; בי"ת+חי"ת) או 100 (כגון הצירוף של יו"ד+צד"י; כ"ף+פ"א). הן יכולות ליצור גימטרייה זו רק בהכפלה שלהן עצמן (ה"א+ה"א; נו"ן+נו"ן), ולכן הן רומזות על העצמיות של היהודי הקשורה לעצמותו של ה' ממש.
אצל רשב"י תכונה זו בלטה מאוד, כפי שניתן היה ללמוד מהתנהלותו בחייו. רשב"י היה כולו בהודאה וביטול לקב"ה, עד שאמר על עצמו: "אנא סימנא בעלמא" (אני סימן בלבד לגילוי האלוקות בעולם), וב"חד קטירא אתקטרנא" וכו' (בקשר אחד אני קשור בבורא ומאוחד עימו).
תכונה זו אפשרה לו להתנהל בדרך שחכמים אחרים בתקופתו לא הצליחו: כשהטילו הרומאים גזרות קשות על העם, הוא לא נכנע ולא שתק, ומשום כך נאלץ לברוח ולהסתתר שנים ארוכות במערה עם בנו.
זהו הפיתוח העמוק ביותר של מידת ההוד והוא קשור לגילוי פנימיות התורה, כי בכוחהּ אנו מגלים גם את הפנימיות שבנו, את עצם הנשמה, ובכך אנו מסוגלים לעמוד איתן ולא להיכנע למוסכמות העולם או לכל גורם חיצוני שהוא.