מבואר בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רפה סעיף ב, שנתינתה בטפח החיצון. וכתב הרמ"א כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה, וכן כשיכנס אדם לבית, יניח ידו על המזוזה.
עוד כתב בסימן רפט סעיף ב, איזהו מקום קביעתה, בתוך חלל של פתח, בטפח הסמוך לחוץ, ואם שינה, אינו מעכב, ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה, בתחלת שליש העליון גובה השער. ואם קבע למעלה מזה, כשרה, והוא שירחיקנה מהמשקוף טפח. וצריך לקבעה על ימין הנכנס. ואין חילוק בין אם הוא אטר יד או לא, ואם קבעה משמאל, פסולה.
והטעם שצריך להיות קביעותה בטפח הסמוך לחוץ, כתב בש"ך סימן קטן ב שהוא בכדי שיפגע במזוזה מיד, או בכדי שתשמור לכל הבית שבפנים מהמזיקים.
וכן כתב בטורי זהב סימן קטן ב' בכדי שיפגע בה תחלה, ועוד שיהיה הכל תוך השמירה.
והטעם של גובה המזוזה כתב שם שהוא משום שכתוב בתורה וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה, ומה קשירה אינו בגובה ממש למעלה אף כתיבה צריכה להרחיק טפח מהמשקוף, וזהו לכתחילה אבל בדיעבד כשר בלא הרחקה מלמעלה. אבל בהרחיק את המזוזה מלמעלה יותר משליש כתב בית יוסף בשם הרמב"ם שאפילו בדיעבד פסול ולא כשיטת הטור שכתב שאם שינה גם בזה אין מעכב בדיעבד, ומשום כך כתב הרמ"א שהולך על סעיף ב' שכשר בדיעבד, שמשמע שבזה אפילו בדיעבד פסול.
עוד כתב, שמה שמבואר בטור שאף אם עשאה אחורי הדלת אינו מעכב בדיעבד, לא מצינו מי שחולק בזה כיון שבימין הוא, ומבואר בבית יוסף בשם המרדכי שאם היא גבוה הרבה אין לעשות המזוזה גבוה מכתיפיו, שאז אינה נראה לעיניו בכניסה ויציאה, וסמך לדבר נראה לומר בפסוק ולבנימין וגו' ובין כתיפיו שכן, להורות שארצו ישכון לבטח יותר משאר ארצות, כי אילו בשאר אין השראת השכינה אלא במקום מזוזה שהיא בין כתפיו של אדם, אבל בנימין חופף עליו כל היום מלבד ובין כתפיו שכן.
יתירה מזה כתב הש"ך שמה שכתב המחבר שאם שינה אינו מעכב, הוא אפילו הניחה אחורי הדלת כשרה בדיעבד, וכן משמע בטור וכן נראה דעת הרב, אבל דעת הרמב"ם נראה שפסולה ולכן יש לחזור ולתקנו כהוגן ובספר מעדני מלך כתב שאותם בתים הפתוחים לרחוב העובדי כוכבים ומניחים מפני כן המזוזות אחורי הדלת יש להם על מה שיסמוכו על דברי הטור והרב.
וכן הביא בשאלות ותשובות יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן כא אות י, שכתב להעיר על דברי הבן איש חי אות ט בדין שצריך להניח המזוזה בטפח הסמוך לחוץ, ופסק הרמ"א שאם שינה אינו מעכב, ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה, ועל זה כתב שעם כל זה יסירנה ויניחנה בטפח בסמוך לחוץ, ורק אם הוא מוכרח לדבר זה בשביל שמירת המזוזה, נחשב בדיעבד ומותר.
ולפי האמור כיון שהוא סובר שבדיעבד אינו מעכב, כל שקבעה אין צריך להסירה ולקבעה שנית. ואם יש הכרח בשביל שמירת המזוזה, יש להקל אף לכתחילה לקבעה יותר בפנים. אלא שלכאורה חוכך אני להחמיר בזה, כיון שבא הדבר בפירוש לפסול בירושלמי שם, שמבואר שם, שאם נתנה לפנים מטפח פסולה. אם כן נראה שזהו לעיכוב. ולא כשיטת הטור והרמ"א שכתבו שזהו אינו לעיכוב.
ומסיים שאם כן יש לומר שטוב להחמיר לחוש לדברי הירושלמי, ומכל מקום לפי עניות דעתי הואיל ולא מצאנו מי מהראשונים שחולק בזה על הטור, ואפשר לפרש דברי הירושלמי שהעמיק החור בכותל יותר מטפח ונתן המזוזה שם. וכן מבואר במנחות שהעמיק לה טפח פסולה, לכן אין לנו לדחות דברי הפוסקים מכח זה. ולכן בדיעבד מותר להניחה במקומה.
העולה מן האמור, שלכתחילה וודאי יש לקבוע את המזוזה בפתח רחב בטפח החיצון הסמוך לחוץ, רק שבדיעבד אם ישנו צורך אפשר לקבוע יותר בפנים
