מחודש אדר אנו עוברים לחודש ניסן. כדאי לשים לב לאופי המעבר בין שני חודשים אלו – משמחה לחירות. חודש אדר הוא חודש שבו מרבים בשמחה. שמחה מבטאת חיות וחיוניות. כשאדם עצוב הוא כאילו מוותר על החיים עצמם, על הטוב והתענוג שבהם. החיות הפנימית של האדם מתעצמת ומתגלה באמצעות השמחה: ככל שאנו שמחים יותר אנו 'חיים' יותר.
יש שסיבות שונות "מבית ומחוץ" מונעות מהאדם לשמוח. "מבית" – מה שקורה בתוך האדם פנימה: רגשות אשמה, חרדות וכדומה; "מחוץ" – מאורעות שונים בחיים, מצבים שונים, קשיים והתמודדויות שהוא נקלע אליהם.
החסידות מסבירה בהרחבה כיצד אנו צריכים לשנות את ההסתכלות במאורעות המתרגשים עלינו וסביבנו, בבעיות ובטעויות שלנו, ואת החשיבה שלנו לגביהם – ולמקד את ההתבוננות בטוב שטמון בהם. השמחה מגיעה מההבנה שכל חיסרון וירידה הם הכנה לעלייה למדרגה גבוהה מזו שהיינו בה לפני הגעתם. לקושי ולבעיה יש טעם פנימי. אומנם לא תמיד מבינים אותו, אבל הידיעה שיש לו טעם וסיבה (אף שהם נסתרים כרגע מן עין) מאפשרת ליהודי להיות שמח.
השמחה תתגלה כאשר האדם יתמקד בתפקידו בעולם, במילוי השליחות שלו, ביכולת שלו להגשים את הכוונה האלוקית – ההתמקדות הזאת תיצוק משמעות חדשה לתוך אותם מאורעות: האדם יבין שאין מטרתם להקשות עליו, חלילה, אלא להצמיח אותו למקום נעלה יותר.
גם כאשר האדם טעה או נכשל, עליו לעשות תשובה. פירוש התשובה הוא התמקדות בתיקון: לא לתת לטעות לגרום לו לעצבות ולדיכאון אלא לראות בה "שיעור" – ללמוד ממה שהיה – לעתיד, ומתוך הלימוד הזה ולהמשיך לעבוד את ה' מתוך שמחה.
זהו עניינו של חודש אדר: היכולת להסתכל נכון במציאות, לראות במאורעות הטבע את מה שמסתתר מאחוריהם, לדעת שהגזרה האיומה של המן יש לה סיבה אלוקית, ועל ידי תשובה ניתן להפוך אותה לישועה גדולה – ישועה שמתגלה בתוך מאורעות הטבע עצמם.
זה המתכון האמיתי שיביא את האדם להיות בשמחה – להתבונן נכון במציאות ולפרש אותה מתוך אותו מבט מתוקן. ההשפעה הטובה תהיה מעגלית: אם נאמץ לנו דרך זו, כל ההתייחסות שלנו למאורעות תשתנה, ואנו נתמלא כוחות וחיות פנימית – שמחה, והכוחות האלה יסייעו לנו להתמודד טוב יותר ולראות שהכול נהפך לטובה – ונהפוך הוא. והשמחה תלך ותתגבר.
אדר מסמל את הטוב שבתוך הטבע, את ישועת ה' בתוך הסתר הגלות – "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – הסכנה חלפה אבל אנו עדיין בגלות, זהו הכוח להיות בשמחה מתוך התבוננות בטוב הפנימי הטמון במאורעות החיים.

להיפתח לבלתי צפוי
חודש ניסן הוא הזמן לעבור לתודעה אחרת לגמרי.
חודש ניסן הוא חודש הגאולה: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". הגאולה של ניסן ניסית, מעל הטבע. חודש ניסן מסמל את האמונה בניסים הגלויים, בגאולה שלמה. נס גלוי פירושו שקורה משהו שאיננו צפוי כלל, שאין לו שום הסבר בטבע.
בלשון החסידות, הניסים הטבעיים של פורים הם התגלות של אור הממלא כל עלמין, האור האלוקי שמתלבש בתוך העולם; ואילו הניסים של ניסן שייכים לאור הסובב כל עלמין, אור ללא הגבלה, שלא מתחשב כלל במגבלות הטבע.
בניסן מגיע הנס האמיתי. נס – גם מלשון הרמה והגבהה. אנו מתרוממים לגמרי מהטבע, מההנהגה של סדר ההשתלשלות, ואזי נוצרים כביכול הפתח והאפשרות למפגש ישיר עם הקב"ה, הכול יכול.
על פי הטבע שום עבד לא יכול לברוח ממצרים. גם המכות שניחתו על המצרים לא היו מכות טבעיות. יציאת מצרים הייתה ניסית וכמוה קריעת ים סוף. זהו רצף של התגלות אלוקית שלמעלה מכל גדרי הטבע.
זו הסיבה שניסן הוא חודש הגאולה. בגאולה העולם משתנה ברגע אחד. כולם ראו אלוקות אז וכולם יראו אלוקות היום. גאולה כזאת אינה יכולה להתרחש במסגרת הטבע ועל פי הכללים הנהוגים בה, אבל הקב"ה הוא כידוע מעל הטבע.
ניסן מלמדנו שגם הלא סביר, הלא הגיוני והבלתי אפשרי – יכול לקרות.

להתחדש ולהתעצם
בכמה שיחות ומכתבים הרבי מסביר שכדי לקבל את הניסים של ניסן, האדם צריך לעשות "נס" בתוכו, לצאת מהטבע והרגילוּת. זו הנגיעה במקום הפנימי בתוכנו, שבו אנו חווים חירות אמיתית, כאילו נולדנו מחדש. ניסן הוא האפשרות לגלות את עצמיות הנשמה.
המגילה שקראנו באדר, שהיא רצף של מאורעות ומקרים, מלמדת אותנו להסתכל בצורה נכונה על רצף המאורעות והשלבים בחיינו: יש זמנים שונים, יש עליות וירידות, אבל הכול מצטרף למגילה אחת. עלינו לסגל לעצמנו התבוננות נכונה ברצף הטבעי לכאורה, ובעזרתה נגלה את הפנימיות שלנו. עבודה זו חשובה מאוד, ובכל זאת היא "שייכת" להתנהלות "רגילה", טבעית; ובחודש ניסן נפתח הפתח למשהו חדש.
ניסן הוא זמן שצריך להתחדש בו. משהו חדש מאיר מלמעלה, משהו החורג מרצף המאורעות ואיננו קשור למה שהיה קודם. הוא גם לא פרשנות של מה שכבר קורה אלא גילוי חדש. לאחר חודש אדר, שהוא החודש השנים עשר, החודש האחרון, מגיע משהו אחר – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב) – זהו הראש של ההתחדשות האמיתית. הוא לא 'ראשית' (המסמלת התחלה של סדר והנהגה – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" [בראשית א, א]) אלא 'ראשון' – גילוי עצמי, נעלה לאין ערוך מכל ההנהגה הרגילה.
למעשה, זו עצמיות היהדות. האמונה שיש משהו שמעבר לכל מגבלות הטבע, האמונה שמחברת אותנו למהות שאיננה נתפסת ואיננה מובנת. כשנגמר הטבע – מתחיל הנס. כשנגמר אדר – מגיע ניסן. לא גאולה טבעית אלא גאולה ניסית. גאולה של ניסן.