בשביל לענות על שאלתך עלינו לברר האם אכן יש חיוב מן הדין לחגור אבנט בשעת התפילה. הנה איתא בגמ' מסכת שבת: "אמר אביי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה.. ליקו הכי וליצלי.. משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל"
ביאור הדברים: אביי אומר שבמקרה שאדם התיר את אבנטו לפני הסעודה בשביל לאכול לשיטה שאומרת שאין חובה להתפלל תפילת ערבית - לא חייבו אותו חכמים להפסיק סעודתו ולהתפלל אלא יתפלל אחר הסעודה. שואלת הגמ' שהתפלל כך בלי אבנט ומתרצת הגמ' שיש חובה להתפלל עם אבנט משום "הכון לקראת אלהיך ישראל" היינו האדם צריך להכין את עצמו ולהתנאות לפני התפילה משום שהולך לעמוד לפני הקב"ה.
מגמרא זו מוכיח 'בעל התרומה' שצריך אדם לאזור אזור (=אבנט) בשעת התפילה אפילו יש לו חגור המפסיק בין לבו לערווה כך שאין לבו רואה את הערוה.
ובביאור הוכחתו כתב הב"ח - שהרי חייבים לומר שבסיפור המובא בגמ' היה להם כבר אבנט בשעת הסעודה לחצוץ בין ליבם לערווה דהרי בשעת הסעודה מברכים ברכות - ברכת המוציא וברכת המזון ואסור לברך אם אין הפסק בין הלב לערווה ומשום כך מוכרחים לומר שכאן מדובר על אבנט נוסף שצריך לחוגרו בשעת התפילה משום "הכון לקראת אלהיך ישראל".
וכך גם פסקו הטור והמחבר בשו"ע (או"ח סי' צ"א).
מאידך גיסא כתב רבינו ירוחם והביא דבריו הבית יוסף (שם) "שיש מי שכתב שמי שרגיל לחגור כל היום אם התיר חגורתו קודם תפילה צריך לחזור ולחגור אבל מי שהולך בכל היום בלא חגורה אין צריך לחגור לתפילה". וכן פסק המגן אברהם.
היינו שלפי דבריו יוצא שאנחנו שאין אנו הולכים עם אבנט כל היום אין אנו צריכים לחגור אבנט בשעת התפילה. ואכן משום כך מנהג רוב העולם להתפלל בלי אבנט בשעת התפילה.
ובהסברת מנהג החסידים כתב בפסקי תשובות (סימן צ"א) שנוהגים כך ע"פ סתימת דברי בעל התרומה (והשו"ע) שצריך לחגור אבנט לפני התפילה ושיטת רבינו ירוחם היא שיטת יחיד וגם הוא כתב דבריו בלשון 'יש מי שאומר'.
(ודברים אלו אכן מסתדרים עם דברי בעל המשנה ברורה שהביא את דברי רבינו ירוחם בזה הלשון: "וי"א דדוקא מי שרגיל כל היום בחגורה אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה גם בשעת תפלה א"צ לחגור ומיהו מדת חסידות אף בכה"ג".
היינו שהביא את דברי רבינו ירוחם כ'יש אומרים').
אך רבינו הזקן בשולחנו כתב "צריך לאזור אזור בשעת התפלה אפילו אם יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל... ומי שהולך כל היום בלא חגורה א"צ לאזור בשעת תפלה".
היינו שמביא את דברי רבינו ירוחם בסתם ופוסק אכן כך להלכה ואם כן צריך לומר שאכן ע"פ דעת רבינו הזקן אין חיוב לחגור אבנט (שזהו גם הסיבה שבחורים לפני החתונה לא חוגרים דאם היה זה חובה ע"פ ההלכה לא היתה בכלל אפשרות לחלק בין קודם החתונה ללאחריה וכל החלוקה ביניהם (וכדלהלן) נובעת מכך שאין חיוב וזהו מנהג ודו"ק).
ובהסברת מנהגנו לחגור אבנט בשעת התפילה ובדווקא אחר הנשואין כותב הרבי ("אגרות קודש ח"י עמ' שצ"ג): "..ובשאלתו להטעם להתחיל לחגור אזור לתפלה רק לאחרי הנשואין. הנה אף שלא מצאתי בזה בפירוש י"ל כיון שזהו מנהג חסידים (עיין האריכות בזה בטוש"ע או"ח סי' צא ונ"כ) וענינו הכון לקראת אלקיך ישראל שהוא ע"ד עטיפת טלית - פריסו דמצוה להמשיך עליו מלכותו ית' (עיין תניא ריש פרק מא) מפני הצד השוה שבהנ"ל נוהגים להתחיל בשניהם בתקופה אחת. והוא לאחרי הנשואין וכמרומז בהנוגע לטלית בקדושין כט ב. וי"ל עוד טעמים בזה ואכ"מ".
היינו שהטעם למנהג זה הוא משום שמתחילים (לפי מנהגנו) להתעטף בטלית גדול לאחר החתונה כפי שמרומז הנהגה זו בגמ' במסכת קדושין (שם מסופר שרב חסדא היה משבח ומתפאר ברב המנונא בפני רב הונא אמר רב הונא לרב חסדא כשיבא לכאן תפגישהו איתי כאשר בא רב המנונא ראהו רב הונא שאינו לובש סודר לשאלתו מדוע אינו לובש ענהו שהוא עדיין לא נשוי ולכן אינו לובש. (משמעות הסודר כאן הוא טלית עיין מג"א אורח חיים סי' ח' סק"ג). מכאן יש רמז להתחלת ההתעטפות בטלית לאחר הנישואין).
והרבי משווה את עניין האבנט בשעת התפילה לעניין הטלית דהרי עניין האבנט בשעת התפילה הוא בשביל הכון לקראת אלקיך ישראל – קבלת מלכות שמים כנ"ל וזהו כעניין הטלית להמשיך עליו מלכותו ית' ומפני זה מתחילים לחגור אבנט אחר הנישואין כמו שמתחילים להתעטף בטלית דווקא אחר הנישואין.
עוד סיבה מצינו בדברי הרבי למנהג ללבוש אבנט (תורת מנחם ח"ה עמ' 84): "ע"י חגירת אבנט ניתוסף שלימות גם בהענין ד"להפסיק בין (ראשו ו)לבו לערוה". כפי שהוא בעבודת האדם היינו שנעשה ההפסק והפירוד בין המוח והלב ובין ענינים גשמיים וחומריים (שבבחינת ערוה) כמדובר לעיל שהתעסקות האדם בעניני עוה"ז צריכה להיות באופן ד"יגיע כפיך" בלבד ואילו מוחו ולבו צ"ל שקועים בענינים נעלים ורוחניים".